מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:רכ

לעולם בר נש יהא זהיר וכו' הפך הסדר הנהוג לרמוז לפי עניינו שאדם עשוי בצלם אלהים שאיבריו כול' מכוונים לעליונים ולכן יש לו שייכות והתקבלות לפעול בעולמות של מעלה יותר משאר נמצאים וז"ש לעולם בר נש כלו' להיותו בן אדם נברא בחותמו של אד"הר שע"כ ארז"ל חביב אדם שנברא בצלם ולכן ראוי לו להיות זהיר במאריה הוא זעיר שסתמו שם אדם מ"ה שמו וה"ס התורה הבנוייה בתרי"ג מצות כנגד תרי"ג איברים וגידים ובזה תבין מ"ש לקמן ועשית' אותם. וזהו ענין הזהירות במאריה שיזדרז לגדלו בכל תיקוניו וע"ד אומרם זהיר במצות:

וידבק לביה במהימנותא עילאה שהוא עיקר הכל שהרי אמרו רז"ל אליו ולא למדותיו וכמ"ש הפרדס בשער הכוונה ומר"ן ז"ל למדנו שורש האמת והוא כמ"ש בפי' ספרא דצניעותא והובא בס"הכ שצריך האדם בתפלתו שיעלה מחשבתו עד מקום השקאת עמיקא דבירא דנגיד ונפיק לזעיר ע"י השביל העליון הנכנס בעומק הבינה וכו' וה"ס פנימיות האצילות הנקרא מהימנותא ששם כל אמונתינו ולפי שיסוד אבא שהו' השביל היוצא לחוץ מסתים בלבא דמלכ' ששם הוא הפתח לעמיק' דבירא ואין שם עיקר תכלית הכוונה אלא עד פנימית דעת אבא שהוא ראש היסוד כנז' בסוד הלולב ולכן דקדק ואמר במהימנותא עילאה: כלו' ולא ישאר בתחתונה. אבל אמר וידבק לביה. לפי שבלב הוא תחלת הגילוי: אבל יעלה עד המהימנותא עילאה:

בגין דיהא שלים במאריה לאפוקי אם לא יכוין כאמור לא יהא שלים בו כי יש חסרון גדול בזה. ע"ד תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה:

דכד יהא שלים ביה כשיגיע למדריגת השלימות בכל פרצופו ובדוגמא של מעלה אזי ישלוט על הכל וישתלם פרצופו וצלמו ויגין עליו מכל סביביו:

מהו ועשה טוב כי לא נמצא כזה בתורה אם לא שיסמוך לו הטוב בעיני ה' בעובדא דלתתאי ירצה שידוע שחלק המעשה מתייחס לגוף הפועלו ולכן גדול כחו כשהוא בעשיית המצוות לתקן כלי הפרצופים העליונים וזהו לעובדא דלעילא שבחי' הכלים היא מצד הנקבה שעניינה עשייה וכמ"ש לעיל בדף מ"ג ע"ב כולם בחכמה עשית בבינה ולכן סוד שיעורו של הקב"ה שהו' על הכלי' הוא משם יו"ד ה"י ו"ו ה"י שהיא בתבונה כנז"ל בריש פ' ויקר' דף ב' ע"א וזהו ועשיתם אותם דהיינו תרי"ג מצות בסוד תרי"ג בחי' האיברים וגם אמרו כאלו עשיתם עצמכם והיינו הך. ר"ל שבהתעלות ניצוצי הבירורים שהיו ישנים בקליפה צד המיתה. וכשיוצאים משם מתעלים למעלה והחלק היותר ברור נעשה לתיקון עובדא דלעילא הם הכלים ושלמטה ממנו צלם האדם וז"ש דבההוא אתערותא דילכון וכו' שדוקא ניצוצי נשמות ישראל שבקליפת נוגה הם המתעוררים משנתם בתוך נוגה לאפוקי של או"ה שהם במקום המיתה האמיתית בקרב הטומאה ממש ולא יקיצו לעולם כי מתים הם ואין להם אחיזה בגופות הקדושים משא"כ עם הנבחר שניעורים וננערים מעכירות הקליפה ועושים התעוררות למעלה שאחר הדורמיטא נעשים פעלים חדשים לבקרים דהיינו כלי הפרצופים מתחדשים לפי ערך נשמת המוחין המושפעת בהם:

וע"ד ועשה טוב ואין טוב כו': ופרט מדת היסוד מפני שבו יש חידוש מופלא בעשייתו וגם בסוד הנודע אצלנו בקונה הכל כי אין חסד כנגדו הוא מתהווה מכח קיבוץ ה' חסדים וזהו בטח בה' שהבטחון הוא בחסדים כמש"ה והבוטח בה' חסד יסובבנו והיינו בטח בה' המשך החסדים וז"ש כיון דאתון עבדין האי פי' הבטחון בה'. וידוע שמקור ההמשכה הוא מן הדעת ששם יסוד אימא דאיהו סוד קו"נה הכל קס"א וכמ"ש כי מעולם קוינו ל"ך פי' מיסוד אימא הנק' עולם אנו ממשיכים דרך הקו אמצעי וזהו קוינו לך נ' חסדים ביסוד: ולכן נק' טוב בסוד שם אהו"ה העולה טו"ב ולפ"ז יכון אומרו שכון ארץ ארץ עילאה שר"ל רחל בכל קומתה הגדולה עד כנגד הרצון שהוא בדעת שרש הטוב ואז היא מאירה מכל ג' שרשי אחיזתה דהיינו דעת ת"ת יסוד ולכן ארץ גי' ג"פ מ"ה ב"ן כנגד ג' מקומות התדבקות זעיר בנוקבא ואמונה סודו אמון ה' דהיינו אמו"ן מ"ה ב"ן ה' ירמוז ה"פ אמון ה' חו"ג המשפעים מהיסוד אליה. ומפני שב' הדברים ארץ ואמונה סובבים על שמות מ"ה וב"ן דהיינו ארץ גדלות רחל כנגד ג' המקומות ג"פ מ"ה ב"ן. ואמונה קבלתה ה"פ מ"ה ב"ן. לכן אמר וכולא חד ויכון מלת שכון שר"ל עשה משכן את הארץ לכבודו ית'. ורעה מלשון רעיתי מפרנסתי וירצה ז"ון וכלכל. פי' המשך המזון הנרמז באמונה. ולפי שבכל הלילות יש בחי' לאה המתפשטת בשני בחי' ליל ולילה דהיינו בכל קומת הזעיר. לכן כתיב להגיד בבקר חסדך ואמונתך הלילות ליל ולילה שלכן אמר לשון רבים ולא לשון יחיד כמו שהתחיל להגיד בבקר. עבדין האי. מצות בטח שסודו אור החסדים שמאירים ואז טוב אתער. סודו אור הגנוז לצדיקים שהוא י"ז אורות משם ע"ב כנודע מכוונת קונה הכל כדין שכון פי' שלא נבין שהם שני צוויים א' בטח בה' והב' שכון ארץ אלא שמעשיית הטוב מזה ימשך לך שכון ארץ אז הותר לך לשכון בה ולרעות אמונה וכמו שיבא וע"כ אמר וכולא חד שר"ל מדבר בענין אחד ולא בשנים והדר מפרש מאי רבותא של שכון ארץ ואמר שאינו ר"ל בארץ התחתונה כי אם בעליונה ולכן לא אמר שכון בארץ אלא שכון ארץ ע"ד כי ששת ימים שלא אמר בששת מפני שמעשה בראשית עשה גם את הימים וכן בכאן שכון ארץ שאתה עושה שכונה לשכינה עצמה אז תשכון בתוכה:

לית דיכול למשרי וכו' פי' להיות לה שכן קרוב תמיד עד שיזכה להדבק ביסוד וכמו שיבא: הוא עביד ליה כי התעוררו ה"ס הקמת הברי' כי אז הוא חי וזו היא בחי' עשייתו והבן:

הוי דבר לה וכו' יובן במ"ש בפ' אחרי מות דף נ"ט ע"ב שהצדיק האחוז במדת היסוד יש כח בידו לעורר זיוג פנים בפנים אפי' בחול וכן צריך שנאמר בכל הצדיקים האחוזים בקו האמצעי שעשו כמה פלאות ונסים שבזכותם היה נעשה הזויג העליון להשפיע כח לאותו נס וידוע שב' זווגים הם בכלל הא' רחל כנגד נה"י שאז נק' הדום רגלי שכן רג"לי גי' נצ"ח הו"ד יסו"ד ואז הוא ענין ג"פ מ"ה ב"ן הנז"ל שעולים אר"ץ והב' כשתתעלה רחל עד למעלה שאז מתעלים החו"ג וזהו אמונה אומן ה' ולעומת כן אמר בכל רעותך שזהו תכלית הרצון לצדיקים לזויג הב' כי הא' אינו שלם ואפשר שיפרש מלת רעה גם מלשון רצון ומחשבה כמש"ה בנתה לריעי מרחוק. תתער לקבלה פי' לעשות מצות מקבילות את היסוד לנגדה כגון הרהורים טובים בצניעות וכוונות נכונות שהוא יקבל הארה מהדעת. ולימוד תורה לקבל מן הת"ת וצדקה ראוי' לתקון יסוד ולתקן הצדק כנודע אתרחק מינה שלא תמשיך עליה שפע ביחודים כי ודאי תכשל. לא תקרב בהדה לעשות תפלות פרטיות כגון על חלאים ועצירת גשמים וכיוצא. לא תקרב לגו וכו' לא תעוז להפקיד נשמתך ביסוד שלה שנק' באר מים חיים ר"ת בידך אפקיד רוחי אבל עכשיו הוא אתון נורא יקידתא:

ודע כי כנגד ג' אלו האזהרות הקדים לומר במדה טובה שארי בגווה איכול איבה וכו' טוב מדידיה מהצריך למזונות בשעת דוחקו של בע"ה ויתן הצדקה בצניעות שהוא דרך הלואה או דרך שותפות או שממציא לו מלאכה ויצרף לזה דברי כבוד ופיוס ואז ודאי יזכה לטוב הגנוז ועליו נאמר טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט שהוא הדברים הרכים וטובים להשביע נפש נענה. וע"ד כתיב וכו' מ"ט בגין הצדקה וכו'. פשט הדברים שהחסדים שהם החיים ממתיקים הדינים ולכן ניצול מהמות ועי"ל במ"ש הרב באותיות דרב המנונא שאותיות ט"ח הם בשני צינורי היסוד ואיתא בזוהר שיר השירים שעד זמן בית המקדש היה ח' על ט' דהיינו חטא אבל כשנבנה הבית נתהפכו לטוב' כמש"ה וישב יהודה וישראל לבטח. ועוד צ"ל כי מדת הבטחון מגברת כח החסדים כמ"ש והבוטח בה' חסד יסובבנו ואז ט' שהוא הצינור הימני גובר וממתיק את השמאלי ע"ד שני חללי הלב א' של רוחוא' של דם ועל הצדיק נאמר ולבי חלל בקרבי וגם ע"ד טוב זה יצה"ט:

מאד זה יצה"ר וזש"ה בטח בה': פי' צריך שתתחזק להמתיק את ח' עד שב' אותיות ט"ח תדבקנה בה' דהיינו בקדושה: ועשה טוב הוא היסוד שיהיה כולו טוב ובגי' ט"ח שאז יגברו החסדים על הדינים ויחדיו יהיו טובים ולכן בה' ועשה טו"ב ר"ת טו"ב אבל הוא להפך בו"ט שר"ל עני כמ"ש בגמ' פרוז בולי ופרוז בוטי: ואתה הפכהו לטוב כשתתן הצדקה לעני. והנה אילנא דחיי הוא ט' טו"ב ואילנא דמותא הוא ח' ובזכות הצדקה יתגבר עץ החיים על אילנא דמותא ונטיל אינון וכו' ארז"ל שהצדקה מצלת ממיתה משונה וממיתת עולם הוא גיהנם ולכן גם ר"ת וצדקה תציל ממות הוא מו"ת אבל בשינוי לרמוז גם למיתה משונה וזה בכח ב"פ טוב הנז"ל ולכן אמר ונטיל אינון דאחידן ביה הוא גיהנם שבו נאחזים הרשעים. ועוד אמר ושזיב לון ממותא היא המיתה משונה מאן גרים לההוא וכו' אמר זה לפרש שמש"ה ועשה טוב העיקר צדקה. שבה נאמר לשון עשייה אף דהו"לל לשון נתינה:

אתער טוב דע שיש ב' בחינות זווג א' של יסוד ומ' וא' של ת"ת ומ' כמ"ש בס"הכ בסוד דודי וגם הובא בפי' השכיבנו והנה הענין שהזווג הקטן הוא שמשפיע היסוד מבחי' עצמו מרושם האורות הנכללו' בו אבל הגדול הוא מיסוד בינה שהוא בת"ת ששם מקור ה' חסדים שה"ס צדקה. ולפ"ז מי שעושה צדקה שלא כהוגן כגון שכפאוהו ליתן וכיוצא מעורר רק בחי' היסוד וה"ס הוי"ה במ"ק. אבל העושה כראוי מעורר השפע מיסוד בינה עד היסוד שמקורו בדעת דתמן אהו"ה העולה טו"ב וגם ז' מדות מת"ת שהרי יסוד בינה בשלישו. ונשארו ב' שלישים שה"ס ז' וי' דיסוד הרי ט"וב ואז אור החסד שלם כי טוב וצדקה גי' רי"ו הוא שם ויס"ע ויב"א וי"ט המושפע ממזל נוצר חסד ותחלתו וה"ו שהוא טו"ב ואז מ' נק' כנסת ישראל שמקבלת מת"ת עכ"ל הרמ"ז: