מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:רח

ויברא אלהים את האדם בצלמו הרי זה פי' אחר בפסוק זה שלפי דמסיק כינוי דבצלמו קאי אל האדם עצמו כמו שנבאר: ותחלה נאמר מה שיתיישב בפי' זה והוא חדא דאחר אמרו נעשה אדם וכו' לא היה צריך לומר אח"כ אלא ויעש אלהים כן: ועוד שבאמירה נזכר צלם ודמות ובבריאה לא נזכר הדמות אכן הכוונה שבעת הזויג שמח ה' חד דיוקנא לפרצופא דבר נש. ואין הכוונה כדמות אותו העתיד להוליד. אלא פרצוף אחד כולל. ולא תואי פני אדם וסודו מכללות שם קס"א העולה צלם ועם י' אותיותיו עולה דיו"קן. ואמנם מאותו הצלם הכולל נוגד צלם הפרטי של העובר וכמ"ש בסמוך ומההוא דיוקנא תקינא יקר. שהוא זה הדיוקן הנז' כאן. ממנו נפיק האי צלם. ובזה מדוייק הפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו פי' בצלם הראוי לאותו אדם. והנה זה הצלם נמשך מן הצלם הכולל שעליו נאמר בצלם אלהים ברא אותו. ירצה באותו הצלם ששולח ה' למטה. והיא הכולל שאמרתי. ולפ"ז פסוק זה המיותר מדבר על כללות בריאת כל אדם ומ"ש בסמוך הה"ד ויברא אלהים את האדם בצלמו ההוא צלם וכו'. אין זה פי' בצלמו. אלא נקט רישא דקרא ודו"ק:

ר"מ שם ליטול לולב בהאי יומא הענין מפני שביום א' דסוכות נכנס הפנימי הגדול של חסדי זעיר שהוא חסד של החסדי'. וידוע דחסד נק' יומם דכליל כל יומ' וכמ"ש בתיקוני' דף כ"ה ביומא קדמאה דסוכות דאיהו קישורא ויחודא דכולא. ולפ"ז מ"ש באינון זינין דיליה. יכול להיות ג"כ מוסב אההוא יומא שכל שאר החסדים הם שלו ולכן אל הד' מינים אינם גדלים כי אם במים זכרים לבד האתרוג שגדל על כל מים מפני שהיא עטרה דזעיר שבה שרש הנוקבא לפי שהם חסדי זעיר. ולפי שזה היום כולל כל הה' לכן ניטל בו הלולב בכל מקום. זולת בשבת שמא יעבירני ברה"ר שהוא סוד החיצונים ויהנו חלילה. וכשהיה בית המקדש קיים שהיו מאירים החסדים בגדולתם היה די שיטלוהו במדינה יום א' כי בשאר הימים היו נהנים כל ישראל בהורדת האור בב"המ. אבל עתה בעו"הר שהאור מועט ואין בה"מ קיים התקונו חז"ל שיהא ניטל כל ז' להוריד רושם החסדים כידוע מסוד הספיחים וזה זכר למקדש:

כמה דקב"ה נטיל וכו' ירצה כיון שחג זה כולו לחסדים של אימא הסובבת בחסדיה על שרשי הנשמות של ישראל המושרשים בז"ון שלכן סוכה גי' ל"א לרמוז שמאירים מקיפי ז"ון וגם נכנסו בהם חסדים גמורים פנימיים דאימא: אוף הכי ישראל ממשיכים פנימיים ומקיפים דזעיר לכ"י שהיא חלק שלהם שלכן נק' כנסת ישראל שכל ישראל כנוסים בה:

ודא הוא רזא דלולב וכו' ידוע שהלולב סודו המשך אור הדעת שהוא תוך יסוד אימא ונמשך עד היסוד והשני מינין הם סוד חסדי חג"ת נ"ה הנשפעים ממנו לכן קשורים כל הגי' יחד אבל האתרוג הוא שרש הנוקבא שתחת היסוד. ולכן להיות שסוף סוף היא נפרדת ונעשית פרצוף לבדה. לכן אינה נקשרת עמהם אבל להיות שאין שפעה ואורה מאיר לכך צריכה להתחבר עמהם. ומעתה תבין שהלולב הוא העיקר לכל ולכן מברכין על נטילת לולב:

ולכן בתיקוני' מפרש פסוק אעלה בתמר על הלולב לפי שבו היא העלייה עד הדעת ורמז שם במלת אע"לה "אתרוג "ערבה לולב "הדס גם אע"לה גי' ק"י סוד קו האמצעי גם סו"ד הוי"ה העול' כ"ו ועוד הוי"ה העולה פ' עז"הד יפ"ה נ' ופ"ה ל' גי' יסו"ד וענין הכא' זו כי יו"ד רמז להדס כי מילוי דמילוי יו"ד דהיינו יו"ד וא"ו דל"ת הם ג' הדסים. ותלתא עלין בחד קינא. ה' ה"ס נ"ה. כי מילוי המילוי שלה דהיינו ה"ה ה"ה הם ב' ערבות ולהיות שהם ב' חסדים וההדס סוד ג' דחג"ת לכן מתרבים זה בזה. ואח"כ ו' הוא הלולב ואתרוג עטרה ה' מרבים זה את זה. ומפני כך יסוד הכולל את הכל עולה גי' הוי"ה הנז' וגם לולב גימ' חיי"ם שה"ס כל היסודות. וצריך לעשות ח"י נענועים. ולהיות שהם רבים היינו חיים. אבל העיקר ד' נעניעים בהלל כנגד ד' שמות אהי"ה כנודע שהוא שם הדעת וד"פ אהו"ה העולה טו"ב גי' חיי"ם והיינו חיים טובים רזא דיוקנא דאדם. אמרז"ל הדס דומה לעינים וערבה לשפתים וכך איתא בזוהר ובכמה מקומות אמר ג' הדסים תרין דרועין וגופא. וערבה תרין ירכין. והכל אמת כי ידעת שכמו שיש ה' חסדים למטה כך ישנם בראש והם ב' עיי"נין חו"ג שבדעת ובחי' אחת המחברתם הם חג"ת וכמ"ש בכוונת השופר. וכן עין סדו ק"ל. ועוד דעת יורד וגניז בפומא דמלכא. וב' שפוון הם נ"ה כנודע. והרי כל דיוקנא דאדם:

ביום השמיני וכו' פי' ולכן אמר ביום הח' בלא ו' שלא לייחדו עם ע' פרין רק מובדל הוא לה' ומלכא זה הוא זעיר עצמו שהוא בעל הבית המזדווג עם כלתו ומשפיע בה בפנימיותה טפה זרעית כי כל ז' ימי החג שסודם ז' חסדים הכוונה בהם לתקן פרצופה וקומתה שה"ס חיצוניות שלה ולכן נק' אושפיזין שאינו בחי' זווג איש באשתו ועוד שאינם רק לאותם הימים ואח"כ הולכים להם כאורח הולך לדרכו. אבל ענין עצרת ה"ס זווג הנעצר בתוכה עד הפסח וכמ"ש בס"הכ ועכשיו נבין טוב טעם למה מקריבים בז' הימים על ע' אמות והוא מפני שאין לה הארה מן הפנימיות אלא מן החיצונייות שהוא בחי' גבורה והיינו פרים רבים. אך מדי יום ביומו הם הולכים ומתמעטים לפי שהחסדים הולכים ומתרבים ואמנם קרבן עצרת הוא פר א' ה"ס ה"ג חדשות מהזעיר בסוד זווג כמ"ש בס"הכ ואז הוא יום הזווג הפנימי בסוד מוריד הגשם ולפי מ"ש הרב כי גש"ם סוד אבא שבי"ל ע"ה. נבין עוד מעלה גדולה ליום זה כי שאר הימים הם חסדים מבחינת אימא וזעיר. ובעצרת הוא בסוד אבא שיסודו מתקיים ביסוד זעיר ולכן הוא שמחת תורה שעיקרה מיסוד אבא והשכל היטב שאין משל המלך הנז' כאן דומה לשל חז"ל. כי שם הסועדים כל ז' הימים הם ע' אומות. וכאן האושפיזין הם זו הצדיקים שה"ס ז' חסדים המתפשטים בזעיר ולכן אמר אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחי תדירא כי א"א לו להתגדל אלא בהם ולכן אמר לעיל אנא ואתון אשתדלנא וכו'. אנא היא זעיר ואתון בסוד נשמותיהם שהם מהפנימיות אבל בע' פרים שהם לנגד ע' אומות אמר וקרבתון קרבנין שהוא לעומת החיצונייות. ומ"ש אח"כ לכם לקרבא קרבנין עליכו מובן כמ"ש במרכבת יחזקאל שהבהמות הטהורות הן מפנימיות קליפה נוגה שהא מעורב מטו"ר ולכן יש בהם חלב ודם אסור והבשר מותר אבל עוד קי"ל שבקליפת נוגה הטוב שלה מתדבק בקדושה ונעשה כולו טוב מחיצוניות הפנימיות. ולכן אמר קרבנין עלייכו מזו הבחי' הטובה. וע"כ פר א' וכו' שהוא ביחוד עם הקדושה משא"כ פרים רבים שברוב יש עירוב ונוגה משפעת בחיצונים אבל היום כולו לכם בקדושה. יומא דא ממלכא איתא בגליון עצרת ר"ל מלכות. ורומז שהמלך העליון מתחבר להשפיע במלכותו שבה מושרשים ישראל הנק' ממלכת כהנים וכולם בני מלכים וטעם פר א' יתכן עוד לפרש כי פר א' הוא החו"ג של הטפה הזרעית בייחוד גמור כי מנצפ"ך הפשוטים ה"ס ה' חסדים ובחיבורם לה"ג הם פ"ר אחד בג"י:

מתל למלכא נותן טעם למה לא יקדימו ישראל ביום הראשון ואמר שהוא כמלך המזמין האושפיזין לכבודו ולטוב בני ביתו כי מסתמא אורחים נכבדים הראוים להיות מזומנים מן המלך נותנים מתנות לבני היכלו וכן אלו האושפיזי' הם הז' הצדיקים הנז' לעיל אשר להם יאמר ה' בסוכות תשבו ז' ימים והם מברכים את בני היכל המלך ואין הארותם לישראל אלא באותם הימים מכאן ולהלאה הכוונה כי במה שנעשה היום הזה יתמיד האור עד ימי הפסח כמו שאנו אומרים מעתה מוריד הגשם עד הפסח שנתחיל מוריד הטל:

הה"ד ביום השמיני וכו' כמ"ש מדוייק ביום בלא ו' כי אינו קשור בז' הקודמי' וכנז"ל השמיני מפני שבו מתיחדי' כל הז' אושפיזין ועם זעיר הכולל אותם הם ח' כי בתחלה לא נאמר אלא ז' ימים: וא"כ אין הח' פרטי א' מהם שא"כ הו"לל ח' ימים:

עצרת למלכות כנז"ל: תהיה הוי"ה חדשה המתהוה בו שהוא הזווג שהוא ממש הוי"ה ומציאות לכם לקרבא וכו': כי בזה מתיישבים כמה דברים וז"ש הה"ד א' שבכל הימים נאמר בהם וביום וכאן נאמר ביום הח' ב' למה נקרא שמו עצרת שבכל הז' נאמר וחגותם חג לה' ז' ימים וכאן כתוב לכם אלא הענין שכל הז' ימים הם רצופים זה אחר זה בשני בחי' א' בסוד המשכת האורות של הלולב והסוכה לזעיר ולהאיר לנוקבא. והב' בקרבנות ע' פרים וכמ"ש אשתדלנא באושפיזין וקרבתון אבל יום הח' נבדל משאר הז' בב' הבחי' כי עתה הוא לכם לבדכם תיקון שלכם בבחי' הפנימיות של העולמות והכל טוב וקודש:

אבל אושפיזי וכו': פי' לענין זה של הקרבן צריכים אתם לעשות תיקון: אבל לענין האשפיזין לא נצטרכו לעשות שום דבר כי אלו האושפיזים הם תושבים אצל זעיר שכבר נתיישבו בז' קצוותיו כל א' במקומו:

וביומא דחדוותא וכו' ירצה ועתה ביום הפ' אין שום חדוש עצמי רק שכל החסדים מתקבצים עמו פי' עם בחי' שלו וכמו שיבא וקיבוץ זה הוא ליסודו:

ומשתכחן דהיינו שנמצאים ומזומנים לצאת ולהנתן לתוך המלכות בצלם עצמם ולא כשאר הימים הז' שהיו לה בסוד אושפיזין:

וע"ד כתיב עצרת וכו': ופי' שאז אין אור חדש אלא דבר גדול הנמשך בעצמו וזהו תהיה: אסיפת כל השפע יחד והנתנו לתוך רחל הנק' כנסת ישראל ע"ש שכונסת לתוכה אורות ישראל בעלה: ודע שעצרת זה דומה לשבועות הנק' עצרת כדרז"ל והטעם שה"ס יום הן' הכונס וכולל כל המ"ט כנודע וכן בכאן ז' חסדים הם סוד מ"ט וזש"ה היתה לי דמעתי לחם וכו' שכל ז' הימים הקרבתי על העמים ולי אין קרבן. ולכן אומרים לי איה אלהיך. ומשיבה כ"י אלה אזכרה כתרגומו אלין נסיא אנא דכיר ואישוד עלי רעיוני נפש' כד אעבר ?טללא. שהיא נאמר בעבור סכות אתחיל ביושריין דצדיקי וכ' וה"ס ז' צדיקים הנז"ל שכולם מתקבצים. ואז אדד"ם גי' מ"ט: עד בית אלהים כנסת ישראל: האי יומא עכשיו מפרש מי הוא המלך הנז' שהיא מולך היום ושעמו מתכנפי האושפיזין: ואמר שהוא יעקב דהיינו ת"ת שבו מתייחדים כל שאר החסדים ולכן עולה ז' הוי"ת ופסוק אשריך ישראל הוא לבחי' יעקב ופסוק אשר בך אתפאר הוא לענין האושפיזי שכולם פארות וסעיפים המסתעפים מן הת"ת: ודע שיש להם ד' בחי' א' בהיותם בשרשם בדעת. ב' בהתפשטם בז' הקצוות. ג' בהתכללם ביסודי ד' בהנתנם לכלה: