מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קצג

מאי קא מיירי אקדים הטעם למה נק' י"ט של פסח בשם שבת והוא משום שמשונה משאר י"ט שכולם מאירים מנ"הי דאימא בסוד י"ט העולה ס"ג עם י' אותיות. אבל בפסח נמשכים אורות גם מא"וא עילאין וידוע מס' א"י שי"ס ות' הם בסוד ה' ראשונה שבשם. אבל או"א הם בסוד אבא יו"ד שבשם וכל שבת מאבא כנודע. ועוד כי ביום ז' דכל ז' ימי העומר מאירים בחינת גדלות שני מאבא לפי בחינת כל שבוע. ולכן כל השבוע נק' שבת. לפי שהכוונה בו להגיע עד הבחינה הגדולה דאבא. ועי"ל שמצינו בתורה שבועות ושבתות והוא כנגד ב' כוונות כללות של העומר אחד היא כי ז' בחינות של מוחין מחכמה עד ת"ת שיש ז' בחינו' למח' החכמה וז' לשל בינה וכו' וכנגדם נק' ז' שבועות זכרים שהם מעלמא דדכורא וזה בין במה שנודע כי עיקרו של זעיר בבחינת עצמו הוא חב"ד חג"ת שהם סוד ו"ק עיקרים דזעיר שנתעלו ובין כי עד מקום סיום יסוד אימא שהוא בחזה נק' דכורא כמ"ש בפ' ויחי אימא בדכורא אסתיימת והיינו שבועות והכוונה הב' היא בחסדים להאיר לגבורות הנוקבא. שלה בדיוק לצורך התיקון וכדבסמוך. ולכן נק' שבתות כנגד הנוקבא. אכן לפי שהכוונה הראשונה שהיא לגדלות הזכר היא העיקר. ולכן אנו מונים שבועות ולא שבתות כי עיקר מגמתנו לחג שבועות שבו מתעלה זעיר לאריך וגם כי אז מקבל כתרו מאימא ששקול כנגד כל הז' שבועות וכמ"ש בא"י: ועתה נבאר מאמרנו ששאל ר"ח מאי קא מיירי והוא מה ששואל בס"הכ שאחרי שבליל פסח נכנסו כל המוחין א"כ מה ענין ספירת ימי העומר והשיב לו ר"א ת"ח וכו' הוו ברשותא אחרא. והענין כי ארץ ישראל שהיא הנוקבא קדישתא שרשה בדעת זעיר כנודע. וארץ מצרים הנקרא ערות הארץ היא נכבשת לפרעה שה"ס העורף כשזעיר בבחי' הקטנות ואז אין עליו בחי' נ"ה החדשים דאימא הממתקים דיני לאה הקשים: ושאז נק' עלמא דאתכסייא להיותה מכוסה ובהסתלקות הנ"הי אז הוא גילוי וזהו ענין פרעה כי פרוע הוא: והנה נוקביה היא חוה א' לילי"ת ולכן נקרא אדמת בני חם י"פ ח"ם גי' ליל"ית: כי ממנה החמימות להוליד קרי שהם ניצוצות של אד"הר כידוע והיינו רשותא אחרא שהיו ישראל בתוכה כי אז היתה רחל בחברת בניה בתוך הקליפות. והיתה לאה מתארכת כנגד כל קומות זעיר. ועוד אחדש בענין זה. כי ידוע מכתבי תלמידי הרב ז"ל כי שם יו"ד ה"א וא"ו ה"ה הוא בלאה: ואמנם אז בגלות מצרים היתה חסרה הארת אימא מן הזעיר שה"ס א' דמילוי וא"ו דהיינו שם אהי"ה. והנה יו"ד ה"א ו"ו גי' ל"ח הוא מצרים ואם תצרפם אל הה' יעלה ח"ם והענין כי ה"ה גי' י' וכשתכה ה"ה זו ביו"ד ה"א ו"ו יעלה מצרים שה"ס שרש שלה כנגד שרש לאה אל מול העורף: אבל בהתפשטות לפרצוף אז הוא גי' ח"ם השם כולו. ובסוד י"פ ח"ם עולה ת"פ כאמור בסוד התפשטות כנגד שתי הנקבות הק ושות וכנגדם הכריחו את ישראל לבנות ב' ערים פיתום ורעמסס והנה כל זה נקרא רשותא אחרא שהיו ישראל שקועים בה ואז הוו אחידן במסאבות' כי בהסתלקות אור אימא היו הדינים חוקים מאד ומשתלשלים עד מקום הטומאה הגדולה בכח ג' שרי פרעה שר"ת טמ"א טבחים משקה אופים שה"ס הדינים שבגרון ולכן לא היו מניחין את ישראל לצעוק כי נחר גר"ון שלהם בקדושה והיו בתוך הטומאה התחתונה דם נדות השופע מן הערוה ע"ר ו"ה והם ה' דמים בסוד ה' גבו' ושרשם מסיגי אה"יה הידוע העולה ד"ם ומן מילוי מילואו שיש בו כ"ז אותיות:

וה"פ ד"ם כ"ז גי' פרעה גם ד"ם עם י' אותיות גי' נ"ד בסוד דן אנכי ה"פ נ"ד גי' ר"ע והיינו רע דערוה וז"ס נדה נ"ד ה' פי' ה"פ נ"ד והיא היא מסאבותא שהיו ישראל אחוזים בה בהיותם בערות הארץ:

כאתתא דא כד הוא יתבא ביומי דמסאבותא שה' דמים טמאים באשה כנגד ה' גבו' אדום כנגד גבו' הגבורה שחור נגד גבי' הוד. כרכום ת"ת. מימי אדמה גבו' דחסד: הזווג נצח וסימן משא"כם גי' א"ת. לרמוז לה"פ מנצ"פך אל"ף ת' גבוראן הנז' באידרא רבא דנשא. וכן סתם אשה עומדת בטומאתה עד יום ה'. ואיתא בזוהר חדש שהיה לישראל לישב בגלות מצרים ר"ך שנה אלא שנפחתו י' שנים משום שעשרה שבטי' מתו בארץ טמאה והיה להם צער גדול וז"ס אברך אבר"ך וה"פ ד"ם עולה ר"ך והנה זה כנגד גג"ת נ"ה כנז' ואם תבחין כללות ה"ה בסוד היסוד וכללותם בסוד מ' יעלה כו"ר הברזל:

בתר דאתנגרו עאלו וכו' איתא בס"הכ והוא רמוז בפ' בא שדם פסח הוא כנגד דמי טמא מסטרא דנוקבא ודם מילה כנגד דמי טוהר בסוד לבושי החסדים. מילה גי' ה"פ טו"ב. אמנם ישראל לא פרעו את מילתם וכמש"ל בדף צ"ה ע"ב ובפ' בא דף מ' אמרו דלא אתפרעו עד בואם למרה כי שם שם לו חק. ולכן אמר דאתגזרו שלא עשו רק כריתת הערלה וע"כ לא נכנסו רק בחולקא קדישא דאיקרי ברית ה"ס העטרה חלק מהיסוד ולא בכולו. וידוע ששם סיום העטרה דאבא שמתחלת להתגלות בחזה והיינו חולקא קדישא:

כיון דאתאחדו ביה פסק מסאבותא כי נכרתה ערלה ר"ע לה' וה"פ טומאה גי' ערלה ולכן פסק מסאבותא. כדא אתתא שאחרי פלטה המותרות נשאר דם המקור שלה נקי ומוכנת היא להתעבר בעירוב ב' הדמים דה' חו"ג. טמ"א טה"ור גי' ר"ע ימי ההריון. אבל בכח זווגה וקבלתה חסדי הזכר אז נדחה כח הטמא תסיר טמא מן ר"ע נשאר טהור. כי נסגר רחמה ואין לחיצונים שום הנאה ממנו ואמנם כדי להשיג מעלה זו:

מה כתיב וספרה לה להנאת עצמה כי אין לבעל שום שייכות ועילוי בספירתה ואלו הם הז' נקיים וסודם להתעלות בהם עד הדעת ששם שרשה הא' כנז' בכוונת ר"ה. ומשם ולמטה הוא התפשטות שלם בהתחברה ללאה אחותה שאז הוא סוד מילוי המילוי אדנ"י שיש בו ל"ה אותיות והיינו לה לעצמה. וגם כל מוחין דידה סודם ל"ה דהיינו יו"ד ה"י אג"לא בו"כו כנז' בכוונת אתה גבור וכו' והכל נרמז ברמז ל"ה והוא הוא לצורך עצמה:

ר"מ וספרתם וכו' הא אוקימנא הוא מש"ל בסוד ב' אחיות. והענין נודע ששעורה סודה גבורה בסדר ארץ חטה ושעורה וכו' וידוע שרחל נק' כ"י לטעם שהיא בית כנסיה לכל נשמות ישראל ולכן בשלימותם היא שלימה ואם ח"ו פגומה והגבו' חזקות מאד ואז כתיב איכה היתה לזונה וכו' כי ב"מ בא נחש על חוה ובעלה מתרחק ממנה. והנה במצרים היתה מתבוססת בדמים טהור וטמא גי' ר"ע שלבושי החו"ג היו מעורבים וזהו לשון מתבוססת מלשון דם תבוסה דפ"ג דאהלות. וכנגד זה נצטוו בשני דמים דפסח ומילה לתקן ב' הדמים כידוע ושניהם דפסח ומילה נתערבו בסף והיו לאות למען לא יקרב מ"ה הוא סימ יצ"הר שטן אל פתח בתיהם הוא תר"עא קדישא ואז פסקו הדמים כי לא היה עוד כח בטומאה ובזה נבין המאמר מ"ש ורזא דא וכו' ה"ס יסוד רחל שהיה דם טוהר ממנה. ישראל אע"ג דאתדכו וכו' הזכיר פסח שהוא היה העיקר כי פסח הוא לתיקון הגבורות שבהן עיקר הפגם והנה על"ה גי' ד"ם והוא האדום והשחור וכו' בזה נפקו ממסאבו הועיל להם לצאת מתחת יד הקליפה אבל לא הוו שלימין במילה מפני שחסרו הפריעה וכמ"ש בזוהר והם דברי ר"ח ולא דכיין שלא הטהרו הדמ ם להתעלות למעלה מפני שמד"הד היתה מקטרגת לומר שכל הקדושה העצומה שהופיעה בליל פסח לא היו בזכות העלותם מ"ן כדין וכהלכה אלא היתה על צד החסד וע"ד לאו הלל גמור פי' כי אם ליל א' ויומו שהיו אותם הארות הגדולים אבל ביום הב' נסתלקו והתחילו ישראל לתקן תיקוניהם בכח עצמם ותחילת התיקון היה בהקרבת העומר שסודו העלאת הגבו' והדינים כמ"ש בכוונת של עומר וקצרוהו מיד בבוא שמש יום הראשון בעת סלוק המוחין די"ט של פסח. לאפוקי הצדוקים שהשטן הכניס בדעתם לאחר בהתחלת התיקון עד לאחר השבת ואנחנו היינו מיד מתחילים התיקון ועושים בעסק גדול לערבב השטן ואח"כ נתנוהו בריחים של גרוסות לעשותו דק דק להקל הבירור כמ"ש בלעיסת האוכל ואח"כ ינפוהו בי"ג נפה לנקותו בכח י"ג מדות של רחמים כעין כוונת השופר ואז יעלוהו לה' ואמנם ידוע שבכל זמן שנתקנים הדינים מתעוררים הגבו' התחתונות להתאחז בה ולכן בשעת תיקון העומר שאמרנו היתה מ' הרשעה רוצה להתקרב אל אחותה הקדושה המבדיל. ומראה עצמה שמחה בתיקונה ורוצה לנשקה וקדושת אמנו נעשה ארס ממית לאותה המרשעת וזהו מאי דמסיק לעיל ואמר דהא בדיקו דאשת חיל סמא דמותא לאשת זנונים ואז בכח התיקון הגדול הזה היו יורדים מ"ן לדעת זעיר ומש' מתפשטים עד הגרון וכל זה בסוד אורות הפנימיים כמ"ש בס"הכ ואח"כ מתחיל התיקון בדיבור שהוא במ' ואולי שלכן יוצא הבל ממ' הקדושה וממיתה לאשת זנונים א"נ מתיקון הפנימיות יצא ההבל הנז' סוף דבר קרבן העומר סודו לתקן הפנימיות. ועניינו גם הוא בבדיקת האשה את עצמה להודיע שנתקן פנימיותה דהיינו דמיה והיינו כאתתא דנפקא ממסאבו דהיינו שפסקו דמיה הפנימיות וכיון דנפקא וכו' וספרה לה לתיקון אור המקיף נפקו ממסאבו ועבדו פסח מכוין למ"ש יונתן בן עוזיאל בפ' ואביא אתכם אלי שהקב"ה הפריח את ישראל בעננים בליל פסח אל המוריה ושם אכלו קרבנם ולכן הקדים ואמר נפקו ממצרים ואח"כ ועבדו פסח למיכל בפתורא דאבוהון הוא מקום בה"מ מתמן ולהלאה וכו' כי נסתלקו המוחין וכו' יומין דעלמא דדכורא בסוד ז' בחי' דח"בד גג"ת שנגד שם ממש מדריגת זעיר ומשם ולמטה שייך לנוקבא וגם הסוד האחר של חו"ג ה"ס א"מ והבל מפה הזכר ולכן המצוה לאנשים ולא לנשים כמ"ש בס"הכ: