מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קעב

וכולהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא שאע"פ שבעולם התחתון גם בעולם העליון יש חדושי יצירות וכמ"ש יוצר משרתים שבכל יום נוצרים כמה אלפי מלאכים לשבח ליוצרם ואח"כ נגנזים בנהר דינור והטעם מפני שחושקים להתעלות ממדריגתם ונשרפים. אבל יש עוד מלאכים ממונים מששת ימי בראשית וכמ"ש ואשר משרתיו כולם עומדים וכו' נקראים עומדים מפני שמתקיימים במעמדם ולא פורצים גבולם. וענין זה כתבוהו התוספות בפ' אין דורשין ע"ש. גם מר"ן זלה"ה כתבו בסוד הבירור: ומתפקדן שלטונין מצווים להיות שולטים על כל הנמצאים ולכל א' יש שייכות עם כל אשר תחת ממשלתו וכולהו נטלין על נימוסא אחרא ידוע שיש מדת יום שהיא מזעיר ומדת לילה מ'. ועד עתה דבר בממשלת היום ההוא חילא עילאה וכנז"ל. ועתה מדבר בממשלת הלילה. והנה הוא נימוסא אחרא היא מ' דאצילות היורדת לבריאה בלילה ועליה נאמר ותקם בעוד לילה שאז יש לה קימה:

ותתן טרף לביתה ה"ס אור הדעת הנז' למעלה שבו שם אהו"ה העולה י"ז וי"ז פעמים י"ז גי' טר"ף וזה נותנת לביתה הוא האצילות וח"ק הוא ס"ג ומ"ה שמגבלת בינה לתת לעולמות התחתונים הנק' נערותיה ומשרתיה: אקרון חקות לשון רבים שלכל א' יש ח"ק הקבוע לו. יגם חקות לשון נקבה מפני שניתנות להם מן המלכות. וא"ת א"כ הול"ל חוקה לנערותיה. לכן אמר וההוא ח"ק וכו' אינו מן הנוקבא מדידה אלא מן שמיא קאתי שמקבלתו מזעיר ומנ"ל דמן שמים קאתיין. ואע"פ שהפ' אמר חקות שמים אין משם ראיה שבאים מן השמים די"ל החקות שנחקקו בשמים ולא נודע שרשם מאין בא לכן אמר דכתיב כי חק וכו' שפירושו שהחוק הוא של ישראל הוא זעיר וידוע שהוא אחוז בבינה שממנה הווייתו כמש"ה כונן שמים בתבונה וממנו נבין שהוא מקבל החק מהבינה כי ח"ק ס"ג מ"ה כנז"ל:

וע"ד כתיב את חקותי וכו' כי סתם תורה שבכתב הוא זעיר והוא המדבר עם מרע"ה וישראל ולכן כתיב חקותי דהיינו ממש חקות שמים שבאות משמים העליונים הוא זעיר עד שמים התחתונים:

בגין דכל חד וכו' שהוא המושל והגוזר ובזה מדוייק הפ' הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ שלא אמר משטרם מפני שמשטר פי' המפרשים ממשלה וחק וגזרה ולא יכון לייחס זה לשמים שהם מקבלים הכח. אלא יתייחס לאותו הכח המושל והגוזר וז"ש בההוא חק שהוא המשפיעו למלכות והיא נותנתו לנערותיה. כי חק מלא חי"ת קו"ף המילוי עולה מלכות:

בג"כ אסור למחלף וכו' חילוף מינין עניינו בכלאי בהמה וכלאי שדה שהפרי המתהוה הוא מוחלף ומשונה מברייתו בימי בראשית: ולאעלא זיוא בזיוא הוא כלאי בגדים שאין בהם שינוי מהוייתם שהרי הפשתים והצמר הם בעצמותם אלא שמתערבים זה בזה:

בגין דאעקר וכו' נראה דנותן ג' טעמים לעומת ג' דברים הנז' בפסוק: דאעקר חילא הוא עשיה בכלאי שדה וכנז"ל לית לך עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עילאה לעילא:

ואכחיש פמליא של מעלה בכלאי בעלי חיים שהם מושרשים בד' חיות המרכבה והרבעת אדם בבהמה פוגם בפני אדם וכן כולם ואפשר שזהו לשון לא תרביע ופי' הבחור בספר השרשים ערך רבע וז"ל וטעם שנק' תשמיש הבהמה בלשון רביעה לפי שהם משמשים על ד' רגלים. אבל ארחי ורבעי זרית לא יכון לפרשו כך אמנם לפי הסוד יתכן לפרשו לפי שד' חיות המרכבה הם מיוחדות זו בזו כי בכל אחד מארבעתם ד' פנים פני אדם ואריה ושור ונשר לכן הפוגם באחדמהם פוגם בארבעתם וזהו לא תרביע:

פומבי דמלכא ר"ל פרסום המלך ופי' הענין שהבגדים ה"ס אור המקיף כידוע וכל אור מקיף הוא בבינה הנק' קו ירוק המקיף העולם. ונק' פומבי מפני שאור פנימי הוא גנוז בתוך הכלי אבל המקיף גלוי גם יש לפרש ג' עניינים אלו כמ"ש בסוד ח"ק שכולל ג' עולמות נערות השכינה ס"ג מ"ה ומילוי ב"ן מלכות ומבאר ע"ד הנז':

מהו כלאים וכו' זה לעומת מ"ש דאעקר לכל חילא שבעשיה הם שתולים הככבים והמזלות איש איש במקומו הראוי לו והזורע כלאים אוסרם שגורם שצריכים ב' המזלות או הככבים המצמיחים ב' המינים להעקר ממקומם ולהתייחד במקום אחר כדי להצמיח בשיתוף אותו מין הצומח משני המינין שהוא משונה מכל א' מהשנים. ובין כך אותם השני כוכבים בטלים ממלאכתם שנבראו לעשות ואין טבעם יוצא בעולם כלוא ולא יצא וענין זה הוא בעשייה דמ' מקננא תמן: כלאים מניעותא מלשון לא תכלא רחמיך ממני. וזה לנגד מ"ש ואכחיש פמליא של מעלה שהם המלאכים ביצירה ששם שם מ"ה ואינם יכולים להשפיע על העשייה מה שהופקדו לעשות:

כלאים ערבוביא זה שייך שעטנז שבו נראה הערבוביא לעין בפועל וזה פוגם בס"ג המקנן בבריאה ששם השרפים שדרים בתוכה והם חילא דלעילא היותר עליונים. ועוד מכחיש פומבי דמלכא שה"ס א"מ וידוע שאין הקליפות יכולת ליהנות מאור מקיף שהוא אור גדול. אבל בפגם השעטנז נכחש כח המקיפין ומתחזק כח החיצונים וזהו שעטנז שט"ן ע"ז פירוש שט"ן הוא "שוע "טווי "נוז שכל אחד מהם מחזיק כחו. וזהו שסיים בפ' ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך שהוא המקיף: וטעם היותו דוקא בצמר ופשתים בארו לקמן בפ' דרשה צמר ופשתים עכ"ל הרמ"ז: