מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קלו

נפשותיכם קאמר דהו"לל נפשכם כי דווקא בא"וה נאמר נפשות ביתו. ובישראל כל הנפש ולקמן יבואר טעם הריבוי: אבל הקדים תחלה סוד הענוי ואמר בגין דישראל משתבחין וכו' והעניך שידוע שישראל מושרשים ברחל הנק' כ"י ובסגולת הימים שבין ר"ה עד יוה"ך ובזבות התשובה והשופר נעשית הנסירה שכל דיני הזכר ניתנו בה בהמתקה ואז מתערבב השטן כי אין לו עוד אחיזה באחורי רחל. וביו"הך היא מתעלה לתוך הבינה ומקבלת ה' גבורות פנימיות בסוד ה' עינויים וה' תפלות והיינו תשובה תשוב ה'. ואז ישראל משתכחין כל אותו היום קמי מלכא קדישא לפני ה' זכאין. כי אין כח לשטן עליהם ובודאי שיהא רצונם ליוצרם ולאתדבקא ביה ממש בסוד הפנים כדי שיתכפר להם בהמתקת כל הדינים. וע"ד מאן וכו'. פי' לפי שיפה כחם להתקן ולתקן השכינה לכן מי שאוכל בט' כאלו וכו': ומענגא נפשיה וכו' זה מובן במ"ש בס"הכ שבכל השנה אנו ממשיכין שפע לרחל מאימא באכילתנו והנאותינו בברכותיהם והאכילה היא בסוד חיצוניות הבינה אך ביו"הך הכל סוד רוחניות ונמשיך השפע מפנימיות הבינה וכו' כנז' שם. אך תחלה צריך שיושפע לרחל בחי' החיצונייות שהיא האכילה הגופניות כדי שתוכל לקבל הפנימיות. עוד צריך להקדים מ"ש שם בס"הכ שבימי התשובה נעשית הנסירה ספירה א' בכל יום עד שנמצא שביום הט' הוא בהוד והנה בו כלולים יסוד ומ' שהם מחוברים תמיד ואין להפריד' ונק' מדריגה א'. ונמצא שבריבוי האכילה של יום הט' שהוא הוד נתקנה מדריגת יסוד ומלכות הכלולים בו וניתקנו בבחי' חיצוניות וננסרו יסוד ומ' ולכן יום העשירי שהוא כנגדם עולה רחל לבינה בפנימיות שה"ס ה' עינויים כנז' ונמצא שאכילת יום ט' גורם לעינוי יום י' שסודו יסוד ומ' גי' עש"ור וזהו בתרין חולקין כי סתם נפש היא רחל וב' חולקין שלה הם יסוד ומ' והיינו דכתיב נפשותיכם מיעוט רבים שנים. א"נ אפשר שיום ט' וי' ה"ס אלו הב' חלקים דאמרינן כאלו התענה ט' וי' ולכן נק' יום כפורים שנים:

דביה איתגנייא עתיקא וכו' נראה שהוא בסוד עליית ז"ון לדיקנא כמו שאנו מכוונים בפ' ה' הוא האלהים ולכן אלו אמר היום הזה הוה משמע שעצומו של יום שה"ס הבינה יכפר. אבל אומרו ביום יכפר ר"ל ביום הזה יכפר עליכם אותו הנסתר. וידוע שכל הדיקנא סודה שם א"ל ומלת יכפר גי' י"פ אל וזהו ג"כ לפני ה' תטה"רו גי' כת"ר:

הא אוקמוה שפי' רז"ל על האדם:

אבל עיר קטנה ירצה שיותר נכון לפרש עיר קטנה על המ' שכך נק' בין מפאת ישראל עיר עוז לנו דהיינו ירושלים. בין מפאת הק"בה ולא אבא בעיר עי"ר גי' פ"ר ה' גבורות מנצ"פך שהן הן כל עצמה וכחה והוייתה:

וזעירא היא היינו בתחילת הכל בהיותה בחי' פסיעה לבר:

תתאה מכולא בבחי' עטרת זעיר ששם הוא שרשה הראשון כנודע א"נ אחרי מיעוטה שהיא ממש נקודה התחתונה מכל האצילות שהרי הוא בראש הבריא': שורוי רברבין הוא פי' לפסוק הנז' עיר עוז לנו וכו'. ויאמר שאפי' שהיא נתמעט' והושפלה ביום הגאולה יושר שיר בארן יהודה עיר עוז לנו שהק"בה ישית לה ישועה בהקיף אותה חומות וחיל שהן ג' והן ג' כלי המ' תיכון חיצון ופנימי כמ"ש בדרוש תיקון הנוקבא דהיינו משלה ומשל זעיר ומשל אימא. שלה שהם החיצונים הם רברבין שהאחרים בתוכו תקיפין משל זעיר. וקדישין משל אימא ובתוכם אור אבא שלכן עיר הקדש איקרי בין מטעם דאבא יסד ברתא ובין שסתם כלי אימא יש בתוכם אור אבא:

ואנשים בה מעט לא אמר ואנשיה מעט שאינו כן שהרי כל ישראל מושרשים בה וממנה יצאו אלא הכוונה שמעט הם הזוכים להיות בה אנשים אנשי שם וזכרים להשפיע בה:

בהר ה' ה"ס מלכות דמ' בשר התפוח כהר:

מקום קדשו הוא בפנימיות היסוד ששם הקדש האמיתי שבהזדווג הזעיר עמה היא מתקדשת באור יסוד אבא שבתוך יסוד זעיר:

וע"ד ואנשים וכו' מדקאמר הפ' מי יעלה ומי יקום ש"מ דמועטים נינהו:

מלך גדול דא קב"ה ויצדק בו תואר מלך גדול ולא ליצ"הר כמאן דמפרש פ' עיר קטנה וכו' על היצה"ר כי זה שמו אשר יקראו לו מלך זקן וכסיל:

לאזדווגא וכו' והיינו ובא אליה ע"ד ויבא אליה: