מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קיז

ארכיב אליהו על דיליה שנאמר בסופה ובסערה דרכו את איוב מן הסערה ונלע"ד שה"ס א"מ מן הגבורה שהן הן המעלות ממטה למעלה וידוע ששם הגבורות יו"ד ה"י ו"ו ה"ה חצי ס"ג וחצי ב"ן גי' ז"ן וכן אליהו עם ה' אותיותיו. וה"פ ז"ן גי' פר"ה. וכל אחד מה"ג אלו בכללות ן' שערי בינה עולה סער"ה. ויש להבין דשאני הנמשל מן המשל שהוא האדם הרוכב על סוס המלך שחייב מיתה היינו כשרוכב מדעת עצמו. אבל אליהו הקב"ה הרכיבו הוי מעין אחשורוש שצוה לעשות למרדכי. וי"ל שמדייק בפ' שאמר ויעל אליהו ולא נאמר ויעל ה' את אליהו וכמ"ש ויהי בעלות ה' את אליהו בסערה. ומזה מדקדק שהוא התחטא לפני המקום כבן המתחטא על אביו. ודייק מש"ה והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם ויעלו את אליהו הול"ל ומדכתיב ויעל ש"מ מדעתו עלה שנתאמץ ביחודים וכוונות לעלות למעלה:

הכא מאי כתיב וכו' מקשה דכפי הפשט הזהיר לאהרן מלבא אל הקדש מפני שהוא דר תמיד בענן על הכפרת כמש"ה ה' אמר לשכון בערפל וכפי' רש"י והראב"ע. וא"כ ק' למהימנע מאהרן הכניסה שם מפני טעם זה והלא כך הוא דרכו ית' להתיר לנו להשתמש בכבודו. וכ"ש שהקב"ה הכניס את משה בתוך הענן ר"ל התיר לו ליכנס. הה"ד ויבא משה וכאן אסר לאהרן ליכנס לפנים פן יראה הענן מחיצוניותו ותירץ כי בענן וכו' הה"ד וכו' כלומר שענן האמור בפ' אינו הענן שבו בא משה אלא ענן יותר חשוב מעין מש"ה וברא ה' על מכון וכו' והוא הוא מ"ש בפ' ויקרא דף ב' תרי ענני הוו. ושם פירשנו שאותו שבא משה בתוכו הוא מסוד שם ב"ן. והנז' על המשכן הוא משם ס"ג ע"ש. וז"ש וברא ה' והוא הנק' ענן ה' שר"ל אור מקיף של זעיר דהיינו מאימא והיינו דסמיך כאן וכתיב כי ענן ה' על המשכן יומם ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן. ובו לא נכנס משה וכ"ש שיתמנע אהרן ושאר כ"ג. ואם תשכיל היטב במ"ש שם בפ' ויקרא שענן שנכנס בתוכו משה הוא תוכיות העשיה כתר שלה. וגם סערה של אליהו היתה מבחי' גבו' הנוקבא וכנז"ל:

בענן אראה מה שחזר להביא פסוק זה יכוין למ"ש ר' אבא לקמן. ולכן מקדים ענין הכרובים. וגם אפשר לומר שהכוונה דהיינו ענן שירד בו ה' והיינו ענן שהיה נראה בו על הכפרת:

תנא אתר דהוו וכו' ר"ל שאע"פי שהפסוק אומר על הכפרת לא היה על כל שטח הכפרת אלא דווקא במקום עמידת הכרובים וכמש"ה ה' צבאות יושב הכרובים. ויכוין תאר זה למ"ש בל"ת בפ' תרומה שי"א שהכרובים ה"ס ז"ון וי"א שהם נ"ה. וי"א שהם א"וא. והכל אמת ולזה היו כדמות זכר ונקבה דלא מתפרשן לעלמין והם בחי' נ"ה דא"וא הנכנסים בזעיר עכ"ל. וזהו ה' צבאות. ולכן אמר שהכרובים בנס היו עומדים כי לא היו תופסים מקום ומפני זה היו כסא לענן ונעשו רוחניים ובעלי חיים משכילים וז"ש ותאנא ג' זמנין וכו' שודאי זמן ג' תפלות הוא שיש זווג למעלה ומאיר עליהם. קדושא דמלכא הוא אור המוחין שממנו החיות וכח התנועה שכן המוחין חיי המלך הם:

אינון מגרמייהו וכו' כתב הרב שהכנפים מתהוים מן האורות הסתומים למעלה מן החזה ולפי שהם במקום צר בולטים לחוץ ומהם נעשים הכנפים וז"ש אינון מגרמייהו:

שמהאור שבעצמות מעלים כנפיהם ופורשים אותם בהרחבה כל כך עד שמחפים על כל הכפרת:

לבתר קמטין אחר שגמרו ישראל תפילתם כשהמוחין מסתלקים חוזרים לקטנותם עד שנאמר בעמדם תרפנה כנפיהם ומצמצמין ומשפילים אותם למטה ונאחזים בגדפייהו שמקבצים איברי הכנפים יחד אחוזים זה בזה ולס"א בגופייהו. ר"ל שהכנפים היו דבוקים אל גופם עד שלא היו נראים: וכל זה להגדיל הנס ג"פ ביום:

פורשי ולא פרושי כי פורשי הוא תואר וכן סוככים ויורה שהן הפועלים מעצמם ולא פעולים מאחרים:

ומז"לן שאין ענין זה כאותו הנז' בפ' ויחי דף רכ"ח ע"ב כי בכאן קובע דרשתו על מה דלא כתיב פרושי ושם מפיק לה מדלא כתיב פורשים אלא פורשי:

ולטעות לא חיישינן כיון שלא נזכר טעות זה בהגהות האר"י ז"ל שיש בידינו ועוד דהתם מזכיר פ' של מלכים כי הכרובים פורשים כנפים ולא שייך לדייק פרושים כנפים כי בשלמא כשאומר פורשי היה יכול לומר פרושי כי הסמיכות יסמיכו אל כנפים משא"כ כשהוא מוכרת. ונל"עד. שעיקר הכוונה בכאן לאשמועינן עוד דבר אחר מלבד הנזכר בפ' ויחי. והוא שה' צוה למשה שמתחלה יעשה כנפיהם בלתי פרושות רק קמוטות כדי שהפרישה הראשונה שיעשו תהיה דרך נס ואח"כ יקמטו כנפיהם פעם אחרת כמו שהיו מתחלת עשייתם ולכן מפיק לה מדלא כתיב פרושי שאז יורה שהיו פעולים מאחר מהאומן שעשאם אבל שם בויחי מביא ראיה על שלא לבד עשו כן בפעם ראשונה אלא שבכל פעם היו כן. דאל"תה כי אם בפעם ראשונה ולא אח"כ הו"לל והיו הכרובים פורשים דמדלא הופעל בהם ובצירוף מלת והיו הוה משמע שהם יהיו פורשים אז ולא אח"ך אך מדכתיב פורשי שהוא תואר כדכתיבנא שם. מורה שהיה כח בהם לפרוש כנפים בכל זמן: