מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ג:קה

האי קרא איתמר ואוקימנא הם ב' דברים א' משר"זל עד שלא שקעה שמשו של פלוני וכו' והכרחם מדכפל ב"פ השמש משמע שהם ב' משונים. ועוד דהו"לל כסדר עולם ויהי ערב ויהי בוקר ואמר ובא השמש וזרח השמש כמ"ש דור הולך ודור בא ונקראו החכמים שמש באור תורתם והרי זה דבר א' דבר שני הוא מ"ש ואוקימנא ליה בנשמתא וכו' ירצה שאפי' באיש אחד יש לפרש הפ' בענין הנשמה שהיא מאירה. לעולם והיא מתחדשת בכל יום בסוד חדשים לבקרים ובלילה היא עולה למעלה בכח מעשים ותורה שחדשה אותו יום ואז היא משונה לטובה ממה שהיתה בשחרית. ובזה יכון מ"ש השמש ב"פ. גם יצדק בה שם שמש לגבי מעלתה שמתדבקת לאור הגנוז כמ"שה מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. ולכן אמר בשעתא דהיא קיימא עמיה דב"ן בהאי עלמא. אבל בעלותה למקומה אז זורח הוא שם במקום הגנוז ודוק אומרו בשעתא דהיא קיימא דהיינו מי שמקיים את נשמתו עמו שהולך ומוסיף בתו"מט דאז נכון לקוראו בשם שמש ושני פעמים משום דאשתנית למעליותא ועי"ל כמ"ש בס"הכ בסוד השכיבה שבלילה קודם חצות אין ת"ת מזדווג עם מלכות אלא רק היסוד לבדו אבל ביום הוא זווג ת"ת וידוע שבין ת"ת ובין יסוד נק' שמש וז"ס בין השמשות. ויתר על כן איתא בספר א"י שכל המצות אינם אלא לצרף ולברר את החומר. אך הצורה אינה צריכה תיקון כלל ולא הוצרכה להתלבש בצלם וחומר רק להמשיך בהם אור לתקנם. וז"ס ירידת הנשמה לעולם. ונמצא לפ"ז שהנשמה בעצמותה היא אור הגנוז אבל מפני אורה שמאירה בצלם וחומר נק' שמש. וז"ש בשעתא דהיא קיימא וכו' שאז נק' שמש שהיא משמשת להאיר אור בצלם שודאי ערכו של אור זה המאיר בצלם הוא בערך אור השמש אל אור הגנוז. ואיתא בס' א"י שיש ה' אורות יחנ"רן וכך יש כנגדם להם ה' צלמים שסודם מרפ"ח נינוצין שנשארו בכלים. ניצוצי ב"ן הם צלם הנפש. ושל מ"ה לרוח וכו'. והנה שמש גי' ד"פ צ"לם שהן של חנ"רן. האמנם של יחידה שהוא יחיד ונעלם. נעלם במילוי ש"מש ש"ין מ"ם שי"ן שעולה כמספר צל"ם. וידוע שמדי התעלות חסידות האדם ומעשיו ככה הוא הולך וגדל במעלות העולמות ובקניית נפש יתירה. ואין ספק שלפי עילויו כך מתעלה ומשנה צלמים חדשים וזהו כפל ב"פ השמש:

אבל בזמנא דנפיק וכו' ואשתכח בתשובה וכו' פי' כשעשה תשובה ממש דהיינו שהשיב את הניצוצות למקומם שהוא לאימא ג"ע העליון שמשם ירדו רפ"ח ניצוצין ואימא נקרא תשובה:

כדין אל מקומו ופי' שואף ענין תקוה כעבד ישאף צ"ל. וג"כ פי' ענין נפיחת הנשימה שאפה רוח. ותרוייהו איתנהו בפסוקא. ור"ל מייחל ומקוה לשוב אל מקומו. וכאלו שואף וממשיך אותם הניצוצות אז זורח הוא שם ירצה שבהתעלות הנפש והצלמים למעלה אז מתלבשים בלבושי ג"ע העליון ותחתון ואז ניתוסף האור למעלה והוא אור מתמיד ולא כשל העו"הז שהיה בו חסרון וזרח ובא. אבל שם כל הניצוצות מתחברות יחדיו והאור רב ומופלא מאד:

אי זכאה איהו ירצה שזה נאמר במי שכבר השלים תיקוניו בגמר זמנו הניתן לו להשתלם כנודע אצלנו שמספר ימי האדם קצוב לו לפי מספר כיצוציו השקועים בנוגה. ותשלום שנותיו הוא כמספר הימים הצריכים לתשלום תיקונו ואז הוא זך בלי שמרים:

כד"א ובא השמש וטהר כמ"ש בגמ' טהר יומא שר"ל גמר כל אותו יום וכן בכללות ימי טוהר האדם צריך שיגמור כולם בתשובה שלימה לשוב למקום שרשו. האמנם מלמדנו ר' יצחק שלכל עבירות יש אופן לשוב בתשוב' לבד לה"ר וס"ל כמ"ד בערכין דכיון דספר לש"הר אין לו תקנה שכבר כרתו דה"עה והטעם מפני הפגם הגדול שפוגם בלאה ורחל ששם שורש דוד כמ"ש הרב. ועוד נל"עד שטעם חומר עון זה הוא מפני שפוגם בעור אדם העליון שה"ס חשמ"ל והצלם הגם שכל שאר עונות פוגמים בו הוא דוקא באיזה איברים פרטיים. אבל בלה"ר נפגם כל העור בכללותו. ובבחי' העיקריות שהוא בג' אל"פין וכו'. ולכן אמר ת"ח כל חובי עלמא וכו'. אלא שיש להקשות חדא דנראה דבר זר שיהיה שום דבר עומד בפני התשובה. ועוד דר' יהודה אמר לקמן כיון דאהדר בתשובה וכו' שנראה חולק אר' יצחק וא"כ הו"ל להסמיכם. וכ"ש דמוכח ודאי שמ"ש לקמן מן ביום טהרתו עד סיפא הוא. סתמא אליבא דכ"ע ועוד איך יתכן לומר שאיו לו תשובה אם הכתוב אומר ביום טהרתו. וכפר הכהן וכו'. אך הכל מיושב בדקדוק כפל אומרו לקמן דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה. אבל הענין הוא ע"ד שכתב הרב ז"ל בענין הרוצח שא"א שלא יתקיים בו ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו ומעין זה הוא בל"הר דהורג ג' או מוציא שם רע שגורם דאזיל סומקא ואתי חוורא. ולכך צריך בהכרח שיהיה לו עונש הצרעת אלא שכח התשובה גדול להקל עליו שלא יצטרע זמן רב. או שלא יהיה כי אם מוסגר או שיבא נגעו בימי הרגל הכל לפי מדריגת תשובתו. אבל להמלט לחלוטין אי אפשר וז"ש זאת תהיה תורת המצורע גזרה היא מלפני עליון שודאי תהיה בו צרעת אבל כיון דאהדר בתשובה שנתחרט בכל לבו:

וקביל עליה תשובה שקבל כבר עונשו:

אסתאבן כל שייפוי מפני שבדעת חדרים ימלאון ובכל הגוף מסתעפים סעיפיו וידוע שדעת היא ברית הלשון וכו' שני יסודות דא"וא והנה אמר הרב שפגם לה"ר גורם הסתלקו' אבא מזעיר וטעמו הפשטי הוא כי ד' חלקי המציאות דצ"חם הם כנגד ד' אותיות הוי"ה. וא"כ חי מדבר הוא מסוד אבא ולכן ת"א לנפש חיה לרוח ממללא כי החיה היא מחכמה. וע"כ המדבר לה"ר פוגם באבא ומסלק אורו ואז יש שליטה לחיצונים ומתפשטים בכל הגוף כיון שנפגם הדעת שהוא מקור כל האיברים. ויתחזי לסגרא הוא הצרעת הנק' סגירו ואיתא לעיל דף מ"ז ע"א שנק' סגירו דסגיר ולא פתח וכד סגיר ולא פתח נגע הו' דאיק'. כידוע שיסוד הזכר נק' מפתח מפני שפותח יסוד הנוקבא: וכ"ש יסוד אבא שהוא תמיד דבק בתוך יסוד אימא. ולכן נקודת אבא הוא פת"ח אבל של אימא הוא צי"רי לשון צרות. וגם שם ס"ג בנקודת צי"רי גי' סג"ר וזהו סגיר ולה פתח שביסוד אבא יוצא ממנו בדרך הסתלקות אז יסוד אימא סגור אבל ידוע שבהכנס המוחין בזעיר נכנסים תחלה נה"י דאימא ועדין לא באו דשל אבא. ואז יסוד אימא סתום בתוך זעיר ואטו לזה יקרא נגע. לכן אמר וכד סגיר ולא פתח לאפוקי בהכנסה תחלה בזעיר שהכוונה שיבוא אח"כ דשל אבא לתוכה. אבל כשהוא הסתלקות ממש ב"מ אז נק' נגע. ובאוצ"ח אמר נגע גי' מילוי קמ"ג. מלה בישא סלקא פי' עד הדעת דגניז בפומא דמלכא וזה פוגם בברית הלשון:

מסאבא עלוי ואסתאב ירצה שבחי' החיה מסתלקת ממנו וידוע שהחיה היא על האדם ומקיפתו ולזה בהתעלותה ממנו שורה עליו ממש רוח טמא. וגם בפנימיות יש פגם המוחין דאימא לכן ואסתאב וע"כ היה קורא טמא טמא שני פעמים כנגד המקיף והפנימי:

לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון עץ ארז הוא בדעת המושרש ביסודי א"וא ל"ב נו"ן ארז נוטריקון א' רוכב על ז' גם אר"ז גי' ח' פעמים הוי"ה: