מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:ת

קחו מאתכם תרומה וכו' עניינו שכל אחד יקח משלו מה שיהיה תרומה לה' פירוש דבר הראוי להתרומם ולהתקבל לפניו ית'. כי ידוע שטעם ביאת הנשמה לזה העולם הוא לברר ניצוציה ולהרימם למקורה בקדושה וז"ש קחו מאתכם משלכם תרומה לה'.

ואי תימא וכו' ירצה שדבר זה קשה כי איך יוכל האדם חומרי להתעסק בעניינים רוחניים אלה. אם היה איפשר לעשות תכבד העבודה מאד. לכ"א כל נדיב לב כלו' יש לכם ב' סגולות עליונות רצון ושכלי שהן הן כוחות השכליים הפשוטים וזהו נדיב דהיינו חפץ: לב הוא השכל ומזה תשכילו שהדבר קל: מהו יביאה מלבד הייתור. למי יביאה או אנא יביאה: אלא וכו' הלא התפלה נקרא נדבה כמ"שה נדבות פי רצה נא ה' שהיא עבודה שבלב והיינו נדיב לבו וכן שנינו אל תעש תפילתך קבע שפי' שלא תדמה עליו כחובה המוטלת עליו אלא יעשה בנדבת הלב. וידוע שהתפלה היא יותר מסוגלת לתיקון העולמות מתמידין. ולכן בפ' זה מזהירם לתקן נשמותיהם בהעלות בירוריהם והעיקר בתפלה שהיא כוללת ענין זה יותר משאר מצות ובה יתבאר הפסוק כולו כי בתיקון העולמות ועלייתם היינו תרומה לה' התרוממות של הניצוצות והפרשתם מהקליפה יביאה. פי' ההכנסה בפנימיות: וזה תעשה עם תרומת ה' היא השכינה המתרוממת עד למעלה כדמפרש ואזיל:

רזא דצלותא סתם רזא הוא יסוד וידוע שיש עמוד בין כל עולם ועולם שבפנימיותו עולים העולמות והיינו ביאה בתוכיות בשירין ותושבחן שבהם השכינה מתוקנ' לעלות וה"ס קב"ה שבא לב"ה לעלות העליות שיפרש וצריך לבקש טעם לשבח למה מתחיל מעולם היצירה ולא הזכיר תיקון העשייה שהוא בקרבנות וכמ"ש בפ' במדבר בסופה. וי"ל דלא חשיב הכא אלא הבחינות והמדריגו' שבעולמות שיש בהם מצוה בתיקונם. ר"ל שכבר ידעת מסוד הכוונות שיש ד' בחינו' תיקון לד' עולמות. תחלה בפועל ומעשה ואח"כ בדיבור דהיינו טהרת גופו לתיקון עשייה וטלית גדול וקטן של יצירה. ותפלה של יד לבריאה ושל ראש לאצילו'. וכנגדם בסוד הדיבור דעד ברוך שאמר הוא בעשייה. ומשם עד יוצר ביצירה. והרי שלא יש מצוה חוביות מן התורה בתיקון מעשה לעשייה. אלא משל יצירה ואילך ולכן התתיל מחלק הדיבור שכנגדו יש מצוה בחלק המעשה ועי"ל דאינו מזכיר אלא מה שצריך להתאמץ בכוונת הלב שלא להפסיק כלל והוא מברוך שאמר ואילך כנודע. ומלאכין עילאין סגולתם לתקן הפנימיו' העולמו' וגם הם נרמזים בתואר נדיב לב כנז"ל.

סדורא דשבחן הוא מב"ש עד ישתבח שהוא מסודר על כל פרצוף היצירה וסודו לתקן נשמות של יצירה ופנימיותם וכנגד בחי' של המלאכים אמר קשיטת גרמהא. והם אורות פנימיים ומקיפים המושפעים על השכינה להתעלות עד לעולמו' העליונים. א"נ כעין כ"ד תכשיטי כלה שאמר בשער אריך. שלהיות הקליפו' הנקרא חשך סמוכות למ' ומחשיכות אותה לכן מאירים בה התכשיטין דוגמת תכשיטי הנשים. וז"ש כאיתתא דאיתקשטת לבעלה: ובסדורא דצלותא זהו מיוצר עד העמידה כי יש ביוצר סדר קדושה וקצת תפלות רחם עלינו אדון עוזינו וכו' וכן אהבת עולם רובה תחנונים:

עולימתהא הם ז' היכלות דזעיר דבריאה שכל היכלות הבריאה הם בחינת נקבות לגבי מלכות דאצילו'

וכל אינון דילה הם היכלו' מ' הנכללים ביום עם היכלו' זעיר דבריאה וזהו וכל פי' בהתכללו' דאיתתקן כולא אמר בקיצור לרמוז לכמה תיקונים שנעשים בק"ש בין באצילו' בין בבי"ע וכנזכר בפי' חותמא דגושפנקא דפרשת שלח לך:

ואיתסדרו ר"ל תיקון רמ"ח איברים דק"ש המסודרים מלמעלה למטה ויורדים אל היכל אהבה שהוא שמושל בו אברהם העולה רמ"ח:

איהי ועולימתהא חזר לומר זה לרמוז להיכלו' הכלולים בהיכל הרצון שהם אמת ויציב:

לגבי מלכא עילאה ה"ס הארה לישראל היורד להיכל הרצון שעליו אמרו בזוהר ישראל נחית לקבלה:

דמטו לגאל ישראל פי' לתחלתו דהיינו לאל עליון גואלם. ולכן אנו עומדים אז מפני שאותה הארה היא מהאצילו' וידוע שכל ענייני האצילות הם בעמידה:

מלכא קדישא עילאה פי' יסוד אבא שאז מתחיל לירד במסעיו תוך זעיר. ובגאל ישראל כבר התחיל ליכנס תוך רישא דזעיר ונמשכת הארתו עד יסוד זעיר ומשם מאיר למ' שבבריאה ועיין בס"הכ בסוד תהלות לאל עליון גואלם. וז"ש

ונפיק לקבלה פי' נפיק אורו היוצא לבריאה: