מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:שצ

ת"ח בד' סטרין וכו' איתא בליקוטים ד' תקופות השנה הם כנגד הוי"ה ד' אותיותיה: והם י"ב חדשים י"ב הוי"ות ג' צירופים מתחילים ביו"ד הן תקופות ניסן חסד. תקופות תמוז גבורה נגד ג' צירופים מתחילים בה'. כי אז ימי החום תקופות תשרי ת"ת ו'. תקופת טבת מ' ה' אחרונה שאז קרירות וגלידת המים. והם ד' אותיות המתלבשות בד' לבושי שק בסוד הגלות שהם תהו ובהו וחשך ותהום ואלו הד' קליפות מעוררות דין וקטרוג בד' תקופות וז"ש בפ' ויקהל בד' תקופין קלא איתער עכ"ל ואם תשכיל תמצא שאלו הד' הם סוד רפ"ח ניצוצין כי הם ד' ע"ב מסוד עס"מב ואיתא בל"ת בפ' במדבר שי"ב מזלות הם בין בדעת בין ביסוד וה"ס ד' מוחין עס"מב הנז'. גם שם אמר שכל סוד התקופות הן במ' לשון תוקף ודין ולפ"ז נמצא שד' תקופות הן בסוד ארבע אותיות אל"ף למ"ד נו"ן יו"ד שהם י"ב כנגד י"ב מזלות. גם כל תקופה היא ג' צירופי הוי"ה העולים ע"ח כמנין מזלא ועם י"ב אותיותיהם הם צ' כנגד צ' מעלות שיש בין תקופה לתקופה שהרי כל מעלות השמש הם ש"ס נמצא כל רביע צ' ובפ' יתרו אמר ד' תקופין בשתא קלא אתפסק וכדין דינין מתערין בעלמא. וקול זה הוא אור הדעת שמשם סוד הקול כי דעת גניז בפומא ונמשך עד היסוד שממנו יוצאים ז' הבלים שהם ז' קולות דמזמור הבו לה' וטעם פיסוק הקול בד' תקופות הוא מפני שבכל תקופה נגמר התפשטות מוח אחד מד' מוחין בסוד רפ"ק וכל גמר סודו במ' וזהו ענין תקופה במלכות. וסוד הדבר לע"נד הוא כי הנה התפשטות השפע הוא כעין שמרי היין ושיוריו שהוא הסוף והתכלית וזה ניתן לחיצונים לקיומם ע"ד דשן הקרבנות וכיוצא. ונודע שכל התחדשות שפע חדש מבחילת מחודשת צריך להעלאת מ"ן שהוא כח הדין ובסוד הדורמיטא ואז הוא זמן התעוררו' הגבורת לכן בכל א' מהתקופות קלא איתפסק רגע שהוא מה שבין סוף התפשטות שפע הנמשך כל אותה התקופה. וסיומו ע"י מלכותו בכל משלה. לבין התחלת שפע העתיד לימשך בתקופה הבאה ואלו הם ד' סטרין דהיינו רפ"ח שסודם בחג"תם שהם ממש דרום צפון מזרח מערב בד' תקופין שהם ד' אותיות אד"ני כנזכר:

קלא איתער זוהי קליפת נוגה הנק' קול דממה דקה כנז' בשער הקליפות ונק' דקה בבחי' נהירו דקיק והנה קליפה זו היא המקבלת שפע ליתנו לחיצונים שעל ידה הם ניזונים שהרי היא סביב הקדושה וכמ"ש באליהו שברוח רעש אש אמר שאין שם ה'. אבל בעבור קול דממה דקה אז הוציא ראשו וכו' אמנם ההוא קלא איתערותא דס"א איתער ביה היינו במה שנודע שקליפה זו מעורבת מט"ור כי לפעמים הי' נכללת בקדושה שמתפשטת מן הרע שבה. וצד הטוב דבק בקדושה:

אבל כשהיא רוצה להשפיע לחיצונים ולקטרג על הקדושה: אז מתעורר צד הטומאה והרע שבה והוא מ"ש איתער ביה פי' מניה וביה. וההוא איתערותא שהוא בחי' התעוררות הרע: עאל בין קלא לקלא. ידוע שסוד קול הוא סוד ז' חסדים או ז' גבורות. דהייגו ה' הוי"ות גי' קל וה' כוללים שביסוד וכולל הכולל שבמ' א' הרי קול. ומפני שיסוד ועטרה הם יחד והם באמצע לכן נרמזו יחד באות א' ובאמצעות שהיא ו'. והנה מילוי קול קו"ף ו"ו למ"ד גי' קו"ל וה"ס ז' גבורות היא מ' היוצאת מזעיר וה"ס בת קול. ועל כן כשנוגה מתעורר ועולה אז כח שורש הדין מפסיק בין קול לקול.

ואיתחשך נהורא ה"ס מניעת מיתוק הגבורות ע"י החסדים שהם האור הנזכר בפ' יהי אור נמצא שהפסק נוגה מחשיך האור ובגין דלא מטא וכו' זה רעה אחרת והיא כי כאשר נפגמה המ' ודיניה קשים שאינה יכולה לקבל שפע הזכר אז היא בחינת קר"י ב"מ כי הנקבה המרשעת מקדמת לקבל השפע בעו"ה והוא נחש דמפתי לאתתא הוא מש"זנ בא נחש על חוה לכן נכתב ברעה בה' שהיא בחי' נקבה ולפי שבא על חוה נקרא ברעו וידוע שכל ענין הקרי נק' רע. ונקבתו המקבלתו נקרא רעה וקול מלחמה הוא הפך השלום ומדתו. כי בטישת החסדים בגבורות היא להגביר החסדים על הגבורות והיה זה שלום. אבל של החיצונים היא לקטרג ולהלחם ונק' קליפת נוגה קול מלחמה מפני שדרכה לינק בחשאי כדי חיותה כשהחסד גובר ובסוד שני אנשים מרגלים חרש כמ"ש בל"ת ביהושע אבל כשהדין גובר אז מתעוררת להדיא ותחת היותה דממה דקה נעשית קול מלחמה:

עוד ידוע כי חש"מל סודו ח"ש הקליפה מ"ל הקדושה בסוד המילה כנזכר בא"י וכשהקליפה גוברת ונוטלת כל החש"מל גם בחי' חיות אש ממללות שהוא צד הקדושה ואז היא מלחמה ותרועה כי גם צד הטוב דנוגה נהפך לרע וכ"ז מפני שנפגמה המ'. וע"ד שמע יהושע ולא משה: ואיתא באוצ"ח שסוד יהושע ושרשו הוא באותו הבל היוצא מפי היסוד ע"ש וה"ס ז' קולות דמזמר הבו לה' כנז"ל. ולכן הרגיש שנפגם אותו האור שהיה אחוז בו:

ומשה דהוה אחיד בשמשא לא שמע כי קי"ל מש"ה סודו "משה "שת "הבל והבל הוא חלקו של יהושע דהיינו הבל היוצא מפי היסוד כנזכר בספר הגלגולים ומסיק שם שעיקר משה הוא על הבחי' העליונה שהוא בחי' אור אבא שבדעת זעיר וה"ס השמש. וישראל כולהו דייקא כולהו ר"ל כל בחי' אחיזתם בין בזעיר בין בנוקבא וז"ש בגין ההוא רעה דאתדבקת קרי ליה ההוא לשון זכר ואמר דאתדבקת לשון נקבה לרמוז לקרי ברעו וכתיב ברעה משום שאותה רעה לקחה סוד ה' דמשה סוד הבל דאיהו זכר. בריכו ברכתא מכאן נראה שא"צ להמתין עד הבוקר לברך ברכה זו כמ"ש הש"ע והטעם כתבתי בפ' בראשית. השתא הוא זמנא אין לומר שידע כן מקריאת הגבר שהרי כמה תרנגולים אינם מכוונים לחצות ועוד גם ר' יוסי שמע קול הגבר ואין צריך לומר לו. אלא ר' אלעזר רוח ה' היתה בו כמ"ש בכמה מקומות ונהרין ליה שבילי דרקיעא. אמאי משתעשע קב"ה ירצה מה טעם לשעשוע זה בחצות לילה:

בכה ר"א וכו' כי לולא החרבן היה השעשוע תדירי ועכשיו הוא בא אחרי צער ויגון מתגבורת הדינים שלכן צריך השעשוע לקיום העולם וכדבסמוך: ש"ץ רקיעין וסי' אלביש שמ"ים קדרות וסוד הענין כמ"ש הרב שבחצות לילה יורד כתר רחל לבריאה ונשארו למעלה ט' ספירות שלה להיות מלבוש ללאה המתארכת ותופסת מקומה דהיינו חב"ד חג"ת נה"י דרחל וכבר ידעת שחב" שלה הם נגד נה"י דזעיר והם בחי' ש' רקיעין והט' הם צ' ולהיות שכולם מאירים מיסוד אימא לכן נקרא רקיעין. וטעם הזדעזעם הוא כי רחל היא אבן שתיה ועקרת הבית וכל כוונת זעיר הוא עליה באופן שבירידת הכתר מזדעזעים בין הנ"הי דזעיר בין הט' ספי':

ובטש בהו כלו' שאין דעתו נוחה באותו גדלות של לאה: ובכה על חורבן בית עולמים שה"ס רחל שהיתה תופסת מקום לאה למעלה דקיימא סיהרא באשלמותא. והבכייה עניינה להוציא מקור הדינים לחוץ. ומבשרי אחזה כי קודם הבכי האדם מלא יגונות בפנימיותו ובבכייתו ירויח לו:

וארחיב הענין כי ב' דינים הם ש"ך ופ"ר ואמנם ב' עינים הם נ"ה דחכמה וכבר ידעת שבכל מציאות החכמה יש שורש דין שהרי חכמה סתימאה איתתקנת מגבורה דעתיק. ואמנם יש יתרון גדול בסוד הדמעות שלמעלה שהרי מלבד תחילת התיקון שלהם בצאתם לחוץ עוד יש תיקון מופלא והוא מ"ש ואוריד תרין דמעין ופי' הרב סודו המתקת ב' דינין באור או"א היוצא מיסוד אימא שהוא ים הגדול ובזה אנו מכוונים בעיני כל אליך ישברו שעיני רחל כשיורדים בהם ב' הדינים היא מייחלת שיתמתקו באור שני יסודות דאו"א וזהו לכל חי רצון ר"ת רח"ל גי' ב"פ דמעה שמתמתקים בפ"קד קס"א שהם שני היסודות גי' רצו"ן והנה אור זה הממתק ב' דמעות הוא מיסוד אימא ולמטה שה"ס ל"ז כנודע וגי' בכי"ה וז"ש ואדכר לבנוי מגו בכייה כי זכור הוא ע"ב קס"א ב' היסודות שבהם ממשיך ההמתקה לרחל שבה מושרשים בניו ישראל ואז מרחם עליהם כי נמתקות ב' דמעות שבח"וב שלה שהם בסוד י"ה וההמתקה היא באורות או"א שהם י"ה שבשם. ואחרי ההמתקה אז הוא זמן השעשוע שהוא שנמשך האור ההוא עד הבריאה שהוא ג"ע ששם נשמות ישראל הצדיקים:

לתלת סטרין מצאתי בדברי האר"י ז"ל שג' משמרות אלו הם כנגד ג' תפלות של יום שהתקינו ג' אבות שסודם בחינת הפנימיו' אבל של המלאכים הם בבחינת החיצוניות לחיות העולמו' וזה עושים בלילה וכנזכר בכללי הר"חו ז"ל ומעתה ג' סטרין הם ימין ושמאל ואמצע שהם כנגד ג' אבות חג"ת אבל של המלאכים הוא בחינת נה"י שה"ס החיצוניו' והקטנו' ונקרא לבר מגופא. ועוד בכל בחינת מלאך היא מצד המ' כמ"ש בערכי הכנויים ושלכן זמן שירתם בלילה בזמן שליטת המ' ולפ"ז ג' סטרין הם חב"ד דידיה שהם כנגד נה"י שלו. דשירותא דלילייא אמר כן כלפי הנז"ל דשעות הנוספות בלילות הארוכים הם מבחינת היום ודוקא כשמתחילות שעות הלילה אז מתחילים המלאכים שירתא שה"ס העלאת מ"ן מבחינת העולמות וז"ש לשבחא למאריהון. פי' להעלות התעוררות מ"ן להשביח ולהמשיך שפע למאריהון:

נראה שהסדר שלהם הוא ע"ד תפלות של יום ומשמרה ראשונה משבחת לאבא ומקבלת ממנו ולכן קליפתה למטה חמור נוער שהיא קליפת אא"עה. משמרה שניה מקבלת מן ההוד לכן בתחילתה על נהרות בבל כי באלף ה' היה כולו חרבן כמ"ש כל היום דו"ה והודי נהפך וכו'. וקליפתה כלבים צועקים היא עשו הנקרא כלב והביא כלב מצידו כמ"ש כי ציד בפיו וב"פ כלב הוא ציד ולכן אמרו כלבים צועקים לשון רבים משא"כ בראשונה שאמרו חמור לשון יחיד. משמרה ג' מקבלת מהיסוד ואין קליפה כנגדה כי יעקב מטתו שלימה. אך היא בסוד תינוק יונק שהוא מט"ט דיוקנא דיוסף ומשבחין עד הבקר שהוא יוסף הנק' כן:

ומאי קאמרי לה' הארץ ומלואה וכו' הטעם שכל זמן המשמרה האחד יש למעלה לאה רחל וסתם ולאה היא אימא שהיא כנגד הפרצוף הנק' ישראל: ומלואה לרמוז למה שהיא מתמלאת בהתפשטותה:

תבל היא רחל שהיא מתובלת מחו"ג ולאה היא במקום החסדים המכוסים:

ויושבי בה הם הנשמות של ישראל העולות אליה בלילה עד כל מקום קומתה:

על ימים יסדה הם היכלות הבריאה שרחל מעותדת בלילה לרדת שם והם ז' ימים

ועל נהרות יכננה הם ו"ק דזעיר הנקראים נחלים ונהרות:

מ"ע דא ירצה בשלמא ב' פסוקים ראשונים יש להם שייכות עם הענין והזמן אבל מי יעלה וכו' מה שייכות והשיב בגין דכד ליליא וכו':

פריש גדפוי יובן במ"ש בפר' אין דורשין גבי ז' רקיעים וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ופירש רש"י נכנס בתיקו והאור נראה. ויוצא ערבית מתיקו ומתפשט למטה מן האור והרי העולם חשוך ובודאי שבזה יתיישב מאי דק"ל שהנה אחר שקיעת החמה לערך שעה א' העולם חשוך לגמרי אמנם בבוקר יותר משעה א' קודם זריחת השמש המאיר פני המזרח אור מתפשט בכל העולם: אך הענין הוא שבלילה מתפשט זה הוילון ומונע ההארה אך בעלות השחר מסתלק והאור נראה. והנה התפשטות זה הוילון נקרא ליליא פריש גדפוי וכפי הסוד וילון הוא מ' דלית לה מגרמה כלום ורקיע הוא יסוד ובזמן שליטת המ' כל בני עלמא טעמין:

טעמא וכו' וענין זה הבנתיו מס' חסד לאברהם מעין ב' נהר י"ו באומרו שעסק התורה בתחלת הלילה עד חצות הוא מסוכן. והטעם מפני שמיד בתחלת הלילה מסתלקת מכל אדם בחי' הנשמה שלו. והיא כעין בני אדם שיש להם נפש ולא רוח או נפש ורוח בלי נשמה. ואפי' דה"עה שלא היה ישן היתה נשמתו מסתלקת. וכל התורה שלומד אז עולה למעלה אל נשמתו אשר עלתה. ואם נשמתו כשעלתה אינה נדחית גם תורה זו אינה נדחית. ואם להפך ב"מ. אבל אחר חצות הנשמה חוזרת לגופה טהורה ועסק התורה אז יפה מאד ע"ש ותבין למה בעת השינה אומרים בידך אפקיד רוחי ולא נשמתי מפני שהנשמה מסתלקת מאליה בלי שינה. ורק הרוח עולה בשינה. והנפש נכנסת לה לתוך הלב כמ"ש בס' א"י וז"ש כאן טעמין טעמא דמותא ונפקא נשמתייהו דוקא ולכן מיד המלאכים אומרים מי יעלה בהר ה'. ואין ספק שיש למלאכים הנאה גדולה בעליית נשמות ישראל:

שאם מתקבלות בפנים תרבה ההארה בעולמות וגם המלאכים המלוים את הנשמה משתתפים עם מלאכי מעלה והם נקראי' מלאכי שלום כנז':

דא הר הבית ראוי לשים לב שמזכיר החיצון שבכולם שהוא הר הבית ומשם דולג לעזרת ישראל ולא הזכיר כל מה שבנתיים. ויובן במ"ש במ' פסיעותיו של אא"עה שעזרת נשים היא סוד קומתה כנגד נה"י בבחינת עצמה. אך עזרת ישראל היא בבואה לצד פנים כנגד נה"י בסוד ג' רגלים להראות בעזרה אל פני ה'. ואמר שעד שם יכולות הנשמות לעלות וז"ש בסמוך. דתמן איתחזיין כל נשמתין דייקא איתחזיין שה"ס פב"פ. ולפ"ז נאמר שמהר הבית עד עזרת נשים הם בחי' פ' המ' והר הבית הוא מ' דידה ומשם מתחילות הנשמות ועולות כל קומתה וז"ש מי יעלה בהר ה' ולא אמר להר ה' אלא בהר שר"ל שיעלה בהר ה' בדרך המדרגות שלה עד כל קומתה. ואח"כ אמר מקום קדשו הוא בחי' האור המאיר מנה"י שלו למ'. והנה אלו החכמים לא נזכר שעסקו בתיקון חצות כי אלים גוברייהו בעסק התורה כי תורתם אומנותם והיא עיקר התיקון וכ"ש שהיו מכוונים לעסוק בסודות תיקון השכינה דבר הראוי לעניינו.

וא"ר אלעזר ואי אתוספן שעתי וכו' דיממא אינון ונל"עד דדוקא קתני שתוספת שעות של לילה הם של היום היינו משום דמוחין משל ערבית מתקיימים עד ג' שעות: אבל לילות הקצרים לא יתפשטו לתוך היום כי ישראל גוברים בהשכמתם לב"ה ובזה ישתקו המלאכים מלומר שירה ק"ו מהקמים בחצות לילה שהקב"ה משתיק המלאכים כמ"שה חברים מקשיבים לוקלך ונודע (דף קצ"ז ע"א) סודו. ולזה לא אמר ושל יום דמתוספן דליליא אינון:

אהדר לון כמלקדמין וכו' סברתו שמעשה המשכן שנצטוה בפ' תרומה היה קודם מעשה העגל. ועכשיו אחר שירד פעם אחרונה מההר חזר לצוות' כדק"יל מזהירין קודם המעשה ובשעת המעשה כולא כמה דאיתמר ר"ל הכל אמת בין מה שנאמר כאן בין מה שנאמר לעיל בדף קצ"ה דבעא קב"ה למעבד עובדא דמשכנ' מכל סטרין דמוחא וקליפה וכו' ובין מש"ל בדף קצ"ו שמפני העגל חזרה מיתה לעולם ושנתערבה עם הנשים לכן משה כניש גוברין לחודייהו. ובזה יכון הכל מה שחזר וצוה בשעת מעשה. וגם בני ישראל דוקא ולא ע"ר גם מ"ש בפי' שמשה הקהילם בכוונה להבדיל האנשים מהנשים ועובדא לא איתעביד ר"ל לא מבעיא שבנדבת הזהב ושאר דברים לא נצטרפו הע"ר אלא אפילו במלאכה המשכן לא נתעסקו ולא סייעו כלל אפילו החכמים שהיו בהם וז"ש מאינון ע"ר הנודע טבעם וחכמתם וכמ"ש במעשה העגל ודוקא כל חכם לב בכם ולא בע"ר:

בגין דאינון ע"ר אמשיכו וכו' הענין הוא כי כוונתם בחרשיהם היה בעגל לחזק כח זעיר דקליפה שהוא ממש נגדיי למקור מר"עה שהוא זעיר הקדוש שבו סוד החיים והטוב. ואלו הרשעים רצו לסתור הבנין ולכן המשיכו למלאך המות שהוא מושרש בזעיר דקליפה. וכיון דאיסתכל משה ביה שהוא מנגדו.

אשדי לאינון ע"ר וכו' כי אז היו מעורבים עם ישראל והבדיל אוכל מתוך פסולת כדי שלא יהיה מונע אל השכינה מלשרות עליהם ולכן פתח ר"ש מי עלה שמים וכו'. שסודו בזעיר דקדושה שבו נכללו ד' יסודות עליונים וכדבסמוך. והכא איהו רזא דרתיכא עילאה בד' סטרין דאינון יסודי קדמאי דכולא ועניינם שמים יסוד האש ורוח ומים וארץ ואם תעמיק תמצא שהוא בסדר נקודות ההו"יה כי שב"א הוא גבור' אש. חול"ם ת"ת רוח. קמ"ץ חסד כמ"ש בזוהר וקמץ הכהן מים וה' אחרונה אין לה ניקוד היא ארץ. וכולא בקב"ה הוא זעיר ועיין בפ' יתרו כי שם כתוב מה שמו חכמה. מה שם בנו ת"ת: