מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:שסד

ז' ימים דסכות דאינון עילאין: בג' בחינות קורא עילאין לימי הסוכות מפני שבהם נכנסים ז' מקיפים דז' תחתונות דאימ' וז' מקיפים וז' פנימיים דחסדים דזעי' בהתפשטותם משרשיהם שבדעת ובכל יום ויום נכנסת בחינת שלימה מכל הג' הנזכרים ולכן הוא הלל גמור. אבל בפסח הם למטה תתאין מפני שחסר כל בחינות עלמא דדכורא דהיינו ו' כדמפ' ואזיל. ומתחיל בשאלה גדולה לאמר כיון דהאי חג המצות אתקדש אמאי נחתא. פי' שידוע שבליל פסח יש כל בחינות המוחין עד גדלות שני בחג"ת דא"וא שאין כמוהו בשאר המועדים עד שלכן אומרים הלל בלילה. ואם כן איך ירר' אח"כ שאתה קוראם יומי תתאי ותירץ הא כתיב וכו':

וסוד הענין מובן במ"ש בס"הכ העומר ומתמצית הסוד הוא שבהיות ישראל במצרים היה זעיר בסוד העיבור והחסדים היו נעלמים בדעת ולא היו מאירים אלא עשר' לבושים חיצונים בסוד עשר אחורי שם אהי"ה בריבוע העולי' ד"ם והם מיני דם טמא כנגד ה' חסדים וה' גבורות והיו נאחזים החיצונים בדמי הטומאה אכן ברצות ה' לגאול את עמו הופיע והשפיע ברגע א' כל מעלות המוחין דזעיר ואז האיר האור המופלא בפתע ונכנעו כל החיצוני' וגבר' יד הקדושה אבל זה היה בחסד עליון בלי הקדמת מעשינו הכל לפי צורך אותו שעה עד שיצאו ממסגר אסירי ה' ואחרי גאולתם חזר הדבר לכמות שהי' בתחל' ונסתלקו המוחין וחזרו החיצונים להאחז באותם הדמים עד שע"י מעשינו וכוונותינו יחזרו המוחין לאט לאט מדי יום יום ביומו עד חג השבועות ונמצא שכל מה שנעשה ברגע בליל פסח חזר להיעשות במ"ט ימי הספירה שבכל יום ויום נכנס' בחינה אחד פרטית דהיינו חלק א'. בין במוחין בין בחסדים כגון גדלות אחת דאבא וחסד שבחסד וכע"זהד. וגם בענין זה נתעלו ימי סוכות על ימי פסח להיות שבכל יום מימי החג נכנס' בחינת שלמה ובפסח חלק אחד פרטי וא"ת א"כ מה נשתנו ימי הפסח ז' שהם מועד. משאר הימים שעד חג השבועות כבר נתיישב זה בס"הכ שאמר הטעם הוא מפני שבז' ימים הראשונים נכנסים ז' בחינות של המוח הגדול הוא סוד ע"ב וגם החסד הגדול שהוא חסד הראשון הנקרא יומם. וגם שאחרי שנכנסו כל המוחין דזעיר בליל פסח גם שחזרו להסתלק נשאר בו רושם גדול:

ואל כל זה כיון בכאן במ"ש האי דרגא שארי וכו' פי' שזעיר התחיל להתקדש באור המוחין וגם התחילו החסדים להתפשט בו ולצאת ממקום התעלמותם בגרון מפני כמה טעמי' ועתה התחילו לצאת בקדושה ונבלעו בו דמי הטוהר והיינו לכפרא עלי' וכל העיקר הוא לדחות משם אחיזת החיצונים בדמי הטומא'. וזה בסוד הבירור ובהארת החסדים להמשיך מיתוקם לגבורות דנוקבא וז"ש דנחית לתתא לקדשא ביתא היא השכינה אבל זה ע"י ישראל דוקא ר"ל שאינו כשל ליל פסח שהיה ברחמי שמים. כי עכשיו הוא על ידינו בכח מצות הספיר' שבה תטהר האשה לבעלה ומקבלת אור החסדים ואור המוחין עד כי בשבועות הם תאומים ושוים ולפי שזה כל תכלית הספיר' לכן אכן עבדין חושבנא בקיומא וכו' לטעם ב' הבחינות. אי מפני שאז הולכים ומאירים החסדים המתפשטים בחג"ת נה"י דידי' והיינו ירכין וגופא כחדא. לאפוקי בחינת הנוקבא שהיא כנגד נה"י דוקא שהם כלי הישיב' והיינו בנוקבא דאורחיה למיתב והטעם השני בגין שבתא דעלמא עילאה. ה"ס בחינת המוחין הנמשכים מאו"א עוד י"ל שידוע שבסוד הספירה נכנסין בזעיר אורות עליונים בח"בד חג"ת שלו ובשבוע ז' ה"ס המלכות שהיא דבוק' בת"ת זעיר באופן שהימים של הזכר הם ו' לבד. ועי"ל לפי שבכל יום נכנסת בחינה א' במוחין ונמצא שבשש ימי הפסח נכנסו ו' בחינות כי ז' של פסח ה"ס רשימו דגדלות שני דאבא. לכן אין בו הלל גמור ובפ' אמור דף צ"ה יש טעם אחר ע"ש: