מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:שסב

דחה לקץ ימין יובן בהקדים מ"ש הרב בענין חטא קין והוא כי קין והבל העלו מ"ן מנוקב' לדכורא אלא קין בהיותו נוטה לצד הרע עקר אותו הרוח שבתוך הנוקבא שהוא שם ב"ן כנודע וכוין להחזירו לשורשו לזעיר המשפיעו בנוק' כנודע ובזה תהיה היא חסרה ולא ראויה לקבל מ"ד וממילא תתגבר הקליפה לקבל השפע וז"ש דחה לקץ הימין ה"ס אותו הרוח דשביק בה שהוא מסוד חסד ונק' בנימין גם שרשו ממזל נוצר חסד כידוע מכוונת ק"ש שעל המטה להרוג המזיקים והיינו ממש קץ ימין שהיא מדריגה אחרונה שאליה יגיע השרש הא' של החסדים שהוא מזלא עילאה:

ובדחייתו זו הקריב לקץ הימים היא הקליפה קץ כל בשר כמ"ש פ' נח ודניאל להיותו מושרש במ' שה"ס העשייה בסוד אל אד"ני דהיינו דניאל וכן דוד שרשו בנוקבא נתייראו שח"ו תתגבד עליהם כת המנגדת והוצרך דניאל שיפרש לו ה' לקץ הימין. באופן שכל כוונת קין היתה לקרב הקליפה ולדחות הקדושה. אבל הבל תקן מעוותו בקרבנו שהקריב צמר הכבשים שה"ס הארת היסודות כנזכר בדברי הרב והעלה מ"ן כהוגן שיתעוררו מ"ד ויושלם החבור הקדוש שאז נעשה הבירור והקדושה נוטלת הסלת והס"א מסתפק בפסולת ולהיות שענין שניהם שוה בכונת העלאת מ"ן לכן נאמר בהבל גם הוא אלא קין חטא במחשבתו לעקרם מן מ':

והבל עשה כהוגן להעלותם לעורר מ"ד ושישאר אותו הרוח במקומו כדי שתלד ותשפיע והבן אומרו מקץ ימים רזא איהו כי כל רזא הוא ביסוד: וגם קץ ימין הוא ביסוד הנקב' הקדושה. וקץ הימים הוא בשל הטמאה וקין דחה את המ' מאת פני הקדושה הפך סגולת הקרבן שהיא להקריב את המלכות וקין כיון לדחותה ולקרב חלילה הנכרי' היא קץ הימים. ובזה א"ש מ"ש מקץ ימים כי לא פירש כמה ימים. ועוד שכל ימיו של הבל לא היו כי אם חמשים יום כמש"זל וא"כ לא יצדק לומר מקץ ימים על זמן כ"כ מועט.

א"ל לאו קץ וכו' לפי הנמצא בדברי הרב ז"ל נשמת דניאל היתה ודאי גדולה ונפלה בחטא אד"הר למדרג' עמוקה בקליפ'. וכמו כן דוד כנודע. ולכן נתייראו שמא לא העלו כל בחינת נשמותיהם ושיצטרכו לחזור אל הגלגול ביסוד הנוקבא הטמאה לקבצם וע"כ כשא"ל ה' לדניאל לך לקץ שאל לאן קץ וכו' וה' הבטיחו ותנוח. דהא מס"א הוה כלא שהרי כל כוונתו היתה לחזק כח הס"א בעוקרו כח הקדושה וידוע מס' הגלגולי' שקין והבל היה להם נפש דאצילות שהורישם אביהם ולכן היה כח בקין לפגום פגם גדול דהיינו שחשב להעלות ההוא רוחא שהוא שם ב"ן אל מקורו הוא זעיר ולהכחיש כח המ' ולכן העלה פשתן הנק' פרי האדמה והוא ס"ת קרבן קו"ף רי"ש בי"ת נ"ון שכל עיקרו היה על מדרגות תחתונות. והנה שם ב"ן מתרב' בעצמו י"פ ו"ד הפ"ה ופ"ו הפ"ה עולה קפ"ו תסיר ממנו כללות ההוי"ה שהוא כ"ו ישאר קי"ן וחוה היתה רוצה לקרבו לקדושה ואמרה קניתי איש את ה' שרצתה להחביר אליו את ה':

אבל הוא נפרד מן הקדושה וכיון להמשיך כח לנוקבא הטמאה חוה ראשונה י"פ חו"ה גי' ק"ץ ולפי שכולה גבו' קשות לכן היא קץ הימים ועיקרה לילות כשמה. ונמצא שהעלה ב"ן לזעיר וז"ש אח"כ דיהיב חולקא לקב"ה וכו' אבל כל כוונתו על הס"א. אבל הבל גי' וי"ו ה"י כולו ימין שחבר ז"ון יחדיו במה שחזר והמשיך כח לדעת זעיר כדי שיחזור ליתן הרוחא בנוקבא כמ"ש בל"ת בפרשת קדושים ואמר גם הוא שכיון שרא' שנתעורר כח הס"א במנחת קין התחזק לתקנו אבל הוצרך לתת לס"א חלקו הם החלבים שיש בהם צד איסור ונמשכים מסטרא דלהון כמ"ש במרכבת יחזקאל ולכן היו נשרפים בקדושה כדי להכניעם. ואז זכה להמשיך ש"ע נהורין י"פ הב"ל מאריך בתיקון הדעת דאסהיד באנפין. אבל בקין כתיב ויפלו פניו:

באיוב מה כתיב הכוונה שאיוב מדה אחרת היתה בו והיא שלא היה רוצה לתת שום חלק לס"א והיה לו צורך לעשותו יותר משאר בני אדם מכמה טעמי' אחד שהוא הי' משורש הבל כמ"ש בל"ת בפ' וירא בפסוק ילדה גם "היא "בנים "לנחור ר"ת הב"ל. ב' שהיה גלגול תרח דרתח לקב"ה להכעיס והיה צריך שלא יקטרג אתו השטן. ג' מ"ש כאן והלכו בניו וכו' כי הקיפו ימי וכו' שהיה מרבים משתאות בחברת ג' אחיותיהם וכמ"ש הרב יפה תאר בפרשת צו גנאי היה להם להתערב עם הנשים המביא' לידי זמה וז"ש דדא איהו עיקרא לס"א והי' שם מקום תפיסתו של המקטרג במקום רבוי המשתאות ק"ו מסתם אכילת בני אדם דאיתא בינוקא דבלק ששם מזדמן תמיד ס"א וצריכין אנו לתת לה חלקה במים אחרונים וכ"ש בריבוי משתאות:

ולבתר אקריב עולות דתמוה והלא אשמות תלויים הו"לל כי שמא חטאו בפועל ועוד עולה איהו דכר כי דווקא בה כתיב ריח ניחוח משום דסלקא לגבוה ואין לזרים אתו ולכן עולה באה מן הזכרים דוקא כי אם בסתם זכר אחיזה לחיצונים וגם סלקא לעילא כידוע שמקשרת העולמות עד א"ס בכח מיתוק הדינים הנרמז בד' תיבות ריח ניחוח אשה לה' כמ"ש הרב וגם שעיקר העולה הוא בלאה שהיא מכנעת החיצונים כידוע מפ' לשפוט את הארץ. גם "לשפוט את "הר עשו ר"ת לא"ה וזהו הטעם שבאה מן הזכרים שהיא עלמא דדכורא כידוע: אבל נקראת בשם נקב' שכן היא נקבה. ולכל זה היה מכוין איוב לדחו' את החיצונים מכל וכל והשת' מ"ש במ"ר בפ' צו והעלה עולו' מספר כולם מספר כל העולו' שבתורה והוקשה להרב בעל י"ת כולם הוא לשון זכר. ועולות שם נקבה. ובזה א"ש שהי' מכוין לבחינת הזכרות והבן:

וקרבנא לא קריב לאכללא ליה וכו' ירצה שלא עשה עוד שום קרבן אחר שיהי' בו חלק לבני אדם. כדי שגם לחיצונים תהיה שום הנאה כי כן יסד מלכו של עולם עד יבוא זמן בלע המות לנצח לתת לס"א חלק הראוי לחיותו והראיה משעיר המשתלח כי בזה מתפרד מן הקדושה והולך לו למקומו בשיעור החיות המצומצם לו בגזירת עליון.

ות"ח דאלמלא וכו' כי בסגולות אותו החלק הניתן לחיצונים הם נכנעים לקדושה כעבד שאדוניו נותן לו ממותרי שלחנו שיודע שהוא חלקו לא יערב אל לבו להתגרות בבן רבו הנהנה משופרי שופרי. כי החיצונים חפצים בחלקם הנגזר להם מהתפשטות השפע הכולל לכל העולמות לפי מדריגתם שנאמר ומשביע לכל חי רצון לכן כל אחד עומד בשלו ולא תשאר עוד תביעה לחיצונים וז"ש מקטרגא לא יכיל ליה. אמאי אבאיש ליה קוב"ה ירצה מתחלה למה ה' גרה בו את השטן:

בגון דגרים לכסייא נהורא שקליפת נוגה עלתה להדבק בקדושה לתבוע חלקה וגרמ' עכוב לשפע מלירד בעולמות וגם האור בעצמו נתעלם מלירד כי חשש פן ידבק בה הס"א וזהו לכסיא מצד הקליפה. ולאתחפיא מצד האור המתכסה עצמו:

ואיהו לא קריב וכו' כל ימי חייו לא הקריב שום קרבן אחר מצורף עם העולות. איתזנת בחולקא ר"ל ניזונית ומתפייסת בחלק הניתן לה מהקדושה כי נחשבת בעיניה לחשובה כשאר הנמצאים. וגם היא שבעה בעצם כי כח בוצינא דקרדינותא מקטין בטנה שמסתפקת באותו חלק. משא"כ כשהיא לוקחת השפע וטורפתו בעון האדם כי אז לא אמר הון. אתעבר מעל מקדשא שלא להבדיל בין קדש לקדש:

ואיסתלק מניה הרחק מאד כי האור גובר ועיניו כהות וסטרא דקדוש' מ"ן וניצוצות העולות ממטה סליק לעילא עד רום המעלות להעשות הבירורים כנודע וגם עולמות בי"ע עולים לאצילות ופרצופי האצילות עולי' למעלה ע"ד שהוא בשבת: ובג"כ כל מה דנטיל לבתר מדידיה נטיל הכוונה כיון שזכה שלא נהנה ס"א ממנו לעולם לכן כל מה שזכה אח"כ אחר יסוריו שזכה לאחרית טובה וה' קראו עבדי איוב: משלו נתנו לו שכן היה עבד נאמן לקדוש':

וע"ד איוב גרים וכו' כלומר הוא זכה לרוב הטובות על טוב כונתו לסור מרע. אבל מ"מ בתחלתו נתייסר מפני שגרם לחפות הערלה ויובן במ"ש הרב ז"ל שהיכל לבנת הספיר שהוא יסוד דבריא' עד שם מתעלה הקליפ' וה"ס הערלה החופפות על הברית. פי' מפני שתובעת את חלק' מהקדוש' שע"כ קוברים הערלה בעפר כידוע דלא הוה אעדי מני' ירצה שלא היתה נבדלת מן הברית כי ישראל היו ערלים. נוסף על זה ענין איוב ואז היתה שואלת חלקה להדבק מאד. ובזה יש ישוב למאי דקש' שאיש אחד הוא איוב יחטא ועל כל הכולל יהי' קצף להדביק הערלה על הברית. והשתא ניחא שבלא זאת הי' רובץ החטאת לפתח עליון ואיוב הוסיף בו כח ונתעבה המסך.

איתער לההוא מקטרגא וכו' פי' עבדי איוב שלי הוא בכל מכל ואין לך חלק בו. כי אין כמוהו בארץ החומריות שיוכן כולו לקדושה לזה השיב השטן שכוונתו ע"מ לקבל פרס. וכשהשליטו ה' על איוב נתמלא חמה וקנא' ושמח הרב' כי איוב היה חסיד ובעל נפש. לכן צוהו אך את נפשו שמור והוצרך ה' להשפיע שפע גדול על איוב לקיום נפשו וממנו הורש' השטן ליהנות כל זמן ששלט עליו כי זהו חשק היצה"ר להחטיא האדם כמ"ש בס' הגלגולים: