מקדש מלך, פירוש הרמ"ז על ספר הזהר ב:שנח

והרמ"ז כתב בריש פרשה זו וז"ל:

ואתה תצוה ר"ח מפרש ואתה על משה עצמו והו' לרבות השכינה להכלילה עמו והנה יסודו של ר"ח במה שנודע שכל זמן המדבר היו ז"ון אח"בא והזווג היה ליעקב ודור המדבר כמ"ש הרב וכל אותו הדור היה מהארת יסוד אבא ששם חלקו של משה. בת זוגו היא כנסת ישראל הפנימית הנק' כלת משה ולכן נכללה עמו כאשה הנטפלת לבעלה. ולפי שאין הכוונה על רחל הגלוייה אלא על אותה הנסתרת הנק' שכינתא עילאה ע"כ אמר כולא ברזא עילאה. אבל ר"י סבר דא"כ הו"לל והקרבת וצוית ודברת ואז היינו מדייקים מדלא כתיב הקרב צו דבר אלא בחבור. אימא דהכוונה היתה לכלול עמו הנטפלת לו. ומדטרח וכתב מלת ואתה ש"מ לסוד אחר קא רמיז והם ז"ון ממש הנרמזים במלת ואתה כמ"ש בפ' בראשית ואתה כליל דכר ונוקבא. ולמאי דסבר ר"ח דזווג זמן המדבר לא היה בז"ון אלא ביעקב ודור המדבר כנזכר לזה אמר שכן האמת אבל זה היה בזמן החול בשבתו' וי"ט היה גם לז"ון הזווג. וא"כ גם אז בעת עשיית המשכן שהיתה עת רצון היה זווג לז"ון וז"ש בגין דההוא זמנא. פי' במלאכת המשכן שריא סיהרא בשמשא ונתן טעמו לשריא על אומנותא דעובדא שהרי המשכן רומז לכל האצילות והיה צריך שכל המאורות העליונים ישפיעו אורם:

ואולם ר"א הוא המכריע בין ר"ת ובין ר"י במשמעות דרשת מלת ואתה מודה לר"ח מפני שבכך מתיישבים הפסוקים כפשוטם שמשה היה המצוה והמדבר וכמ"ש אח"כ לר"ש אביו. אבל בעצם הענין שהיה הזווג גם לז"ון מודה לר"י וע"ז אמר דלעולם ואתה כר"ח. מיהו להודיע זווג זו"ן לא ילפינן לה מהתם אלא מהכא אשר נתן ה' חכמה וחבונה בהמה דזה מורה ודאי שנתחברו זו"ן דכתיב בהו ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה דאלו ליעקב ודור המדבר אין להם חלק עיקרי בתבונה שהעיקר הוא אבא כנודע שבאותו הדור ארז"ל ואלו נבונים לא אשכח האמנם ר"ש מודה ג"כ בזווג ז"ון אבל לא ניחא ליה בראיית בנו משום דבאמת לא היו בעצם אבל מ"מ נקרא אותו הדור מסטרא דיובלא כמ"ש בפ' בראשית ומפרש באוצ"ח דא"א שלא יתערבו אורות אבא באורו' אימא בצאתם לחוץ אלא שעיקר ועצמיות הדור ההוא היה מצד אבא באופן שבזו הבחינה יצדק לומר נתן חכמה ותבונה בהמה דהיינו מסטרא דיובלא ולעולם דאין משם ראיה לזווג ז"ון הילכך מייתי לה ממלאתיו דקאי אלב שהוא לעולם שרש רחל דנפקא מטיבור' דלבא ומשם ראיה גמורה שנתקנה רחל במילוי הארת אבא יסד ברתא וכן נאמר במשיח שהוא ברחל ונחה עליו רוח ה' וכו'. אבל לעולם צריכין אנו לדרשת ואתה כר"י משום דאי לא כתיב אלא בחכמי לב הוה אמינא דשפע זה בא לחכמים בסוד נשמה יתירה בשבת כשהיו מזדווגים ז"ון דזה לכ"ע שבשבתות היו מתחברים. אך לשאר המקומות צריכנן לדרשת ואתה וז"ש וע"ד אתרשים כולא בכל אתר. פירש בכל שאר הפסוקים הקרב תצוה קח לך וכמ"ש

והנה ר"א גילה טעמו והקשה ואתה היך מתיישבן בקראי דלר"ח ניחא והשיבו ר"ש דמיושבים הם ומתחיל בהיותר קשה להדרש והוא ואתה הקרב אליך ליחדא בהדיה וכו'. פי' משה סודו קפ"ד קס"א והיינו חצי השם שם י"ה ובייחדו והקריבו גם סוד מלת ואתה דהיינו דכר ונוקבא שהם ו"ה אז נמצא ה' שלם וכוונת הפסוק הקרב ואתה וכן ר"ל קח לך ואתה כמה דאוקימנא בואתה הקרב. אבל בשני הפסוקים שמדברים על החכמים ועל בני ישראל מתפרשים ואתה תצוה ואתה תדבר לשון נקבה נסתרת מפני שלא היה בידם לעשות יחוד כמר"עה. אלא שבחכמים ובישראל היה נשפע ר"הק שהוא במ' לא בגילוי אלא בלחישו ולכן בא בלשון נקבה נסתרת והכוונה נקבה שהיא נסתרת תתייחד עם הו' ותשפיע רצון טוב על ישראל. ואנהיר עלייהו בהארה. ולהביא ראיה לרמז ואתה הנזכר פתח בפ' ואתה ה' אל תרחק דקשה האי ואתה מאי בעי הכא די שיאמר ה' אל תרחק ותרץ כולא חד ויובן בהקדמה ידועה שכל טוב העולמות והצלחתם הוא בהיות אור אבא בתוך זעיר והוא מלא מד' מוחיו שהם הוי"ה חו"ב חו"ג ואז מקבלת רחל תיקונה ובניינה כנודע. באופן שבהיות מוחיו או"א תוך זעיר ושממנו מאירים לרחל יצדק לומר בדייוק שא"וא וז"ון כולם פרצוף אחד וז"ש ואתה ה' אל תרחק ואתה ה' כולא חד. פירש ואתה ז"ון. הוי"ה מוחותיהם. הכל אחד ומיוחד ואל ייחוד זה התחנן שלא ירחק ושלא יפרד ושלא יהיה ריחוק בין ז"ון.

למהוי סליק נהורא וכו' דע שג' בחי' ריחוק יש א' ריחוק לקרב הוא הנז' במרחוק ה' נראה לי ב' כשמסתלקים מז"ון אבל נשארו מקיפים על ראשם ונשאר בפנימותם רשימו מן המוחין ודי בזה להעמידם בקומתם כל היו' כמ"ש בדרוש התפילין. ג' כשמסתלקים המקיפים מזעיר ואז אותו הרשימו שלו נעשה מקיף לו ורשימו דרחל נכנס לתוכו ואז היא מתמעטת והולכת כמו שהוא בלילה כידוע באופן ששני הרחקות הראשונים עודם מקיימים את ז"ון ויצדק לומר ואתה ה' פי' שהוי"ה שהם המוחין עודם תוך ואתה. אבל דוד שאל שלא ירחק יותר משיעור זה שאז הוא סלוק גמור ואין כוונת העליונים להאיר ברחל עד שמפסדת גם הרשימו ונעשיית נקודה חשוכה בע"וה וז"ש דהא כד אסתלק נהורא וכו' איתחשך כל נהורא אפי' הרשימו וכן היה בימי ירמיה שנסתלקו המוחין דהיינו חב"ד לעילא לעילא. פי' לא פנימיים ולא מקיפים והיה בדעת עליון שיהיה סלוק גמור עד ביאת המשיח.

מפני שאע"ג שחזר ונבנה הבית לא חזר נהורא לאתריה כדקא יאות: פי' שבבית א' היו לרחל גם אורות ה' עליונות דח"בד ח"ג אבל בבית ב' חסרו לה ה' עליונות וכל קומתה היתה מת"ת דזעיר ולמטה כנזכר בדרוש תיקון המ':

רזא קדמאה יו"ד נקודה וכו' אמ"ז קבלנו משם האר"י ז"ל שמאמר זה סודו שם ב"ן. ועוד מז"לן שבסדר אותיות של זוהר חדש יש פתח גדול להבין מאמר זה. גם בדרושי אבי"ע שאחר הציצית מפרש מאמר זה בסוד שם ב"ן ע"כ. שמהן קדישין עילאין ביחודים שמסר שאין להזכירם בפה אלא במחשבה דוקא לאפוקי המתחכמים ומחברים לשונות של תפלה ביחודי הווי"ן ויו"דין ובפי' אמר בלא מלולא כלל.

ואית שמהן וכו' אלו בסוד היצירה דתמן רוח ממללא אבל צריך לחבר אליהם משיכו דמחשבה שאין הרוח נפרד מהנשמה אמנם גם יש שמות שהם בעובדא והם הנכתבים בקמיעים ואית שמהן אחרנין וכו' אלו הם בקליפת נוגה הוא ס"א המנגד לקדושה הסמוך לג' קליפות: