מקדש דוד חלק ג ג

סימן לט. מעלות הקדש

גרסינן בחגיגה (כ') חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש כו' הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לס' טהרות ז"ל וכן ג"כ מה"ת אין אוכל מטמא אוכל ולא יהיה שלישי לעולם אלא מדרבנן בהכרח לפי שהאב כאשר יטמא הכלי או האדם יחזור זה הכלי או האדם ראשון וזה הראשון יטמא אוכלין ומשקים לבד כמו שקדם ויהיה האוכל שני דאורייתא ג"כ ולא יטמא זה האוכל זולתו ויחזור שלישי אלא מדרבנן כמו שהשרשנו כו' הנה כבר התבאר שראשון ושני כבר יהיו מדאורייתא כו' אולם שלישי ורביעי הנה הוא לעולם מדרבנן וזה אמרו עתיד דור אחר כו' עכ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דזה דאמרינן דאין אוכל מטמא אוכל ה"נ דאינו מטמא משקה א"כ לא משכחת לה שלישי לעולם מדאורייתא וכ"כ להדיא בפסקא פ"ז מהל' אבה"ט ה"א דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין כו' ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מה"ת כו' ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מה"ת [כלומר לא אוכלין ולא כלים] אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאוהו, וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין ואין אוכל מטמא כלי שנגע בו לעולם ואפילו מדבריהם וכן גזרו על המשקין הטמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהן עכ"ל, הא מבואר דאף זה דאוכל טמא מטמא משקין הוא רק מד"ס וכן בפ"י מהל' אבה"ט ה"י כתב המשקין יהיו אב הטומאה מד"ת כגון מי חטאת ורוק הזב כו' ויהיו ראשון לטומאה מד"ת כגון שנגעו באב מאבות הטומאות וכן אם נגעו המשקים בולד הטומאה בין אדם בין כלים נטמאו מד"ת כו', אבל אם נגעו באוכלין לא קא חשיב משום דאין אוכלין מטמאין משקין מד"ת, ואח"כ כתב שם וכן אם נגעו בשני בין אדם בין כלים בין אוכלין נעשו ראשון לטמא אחרים מדבריהם כו' ע"ש דלטומאה דרבנן קא חשיב נמי אם נגעו באוכלין ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו דלא משכחת לה שלישי ורביעי לעולם מה"ת כיון דאוכל שני אינו מטמא אחר לא אוכל ולא משקה מה"ת א"כ לא משכחת לה שלישי מן התורה לעולם וע"י עצים ולבונה שכתבו התוס' בפסחים דמשכחת לה שלישי ורביעי להרמב"ם ז"ל אי אפשר זה דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל דעצים ולבונה מקבלין טומאה רק מדרבנן א"כ לא משכחת לה שלישי מה"ת לעולם

והנה לפי מה דס"ל להרמב"ם ז"ל דאין אוכל מטמא לא אוכלין ולא משקין מה"ת א"כ כל טומאת אוכלין לטמא אחרים הוא רק מדבריהם, ולפ"ז כל שיעור כביצה לטמא ט"א הוא רק מדבריהם דהא ס"ל להרמב"ם ז"ל דאוכל מקבל טומאה מה"ת בכ"ש וכל שיעור כביצה הוא רק לטמא אחרים, וא"כ זה דדרשינן בת"כ מכל האוכל מלמד שמטמא בכ"ש יכול יטמא לאחרים בכ"ש ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בב"א דהיינו כביצה להרמב"ם ז"ל הוא רק אסמכתא בעלמא, ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' ט"א כמה שיעור אוכלין לטומאה לטומאת עצמן כ"ש אפילו שומשום או חרדל מתטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל כ"ש ואין אוכל טמא מטמא אוכל אחר או משקין עד שיהיה בו כביצה בלא קליפתה עכ"ל היינו לזה דהאוכל מתטמא בכ"ש הביא לה מן המקרא וכמו דדרשינן בת"כ ולזה דאינו מטמא אחרים אלא בכביצה לא הביא לה מן המקרא כלל ולא הביא סוף דרשא דהת"כ משום דזה הוא רק אסמכתא בעלמא דכל שיעור כביצה הוא רק מדבריהם וכל הקרא דהאוכל אשר יאכל דריש לה הרמב"ם ז"ל לכ"ש ולא דריש כלל דאשר יאכל משמע אוכל שאתה יכול לאוכלו בב"א דכל הכתוב ע"כ קאי רק לטומאת עצמן ולא לטומאת אחרים דאין טומאת אחרים מדאורייתא ולטומאת עצמן הוא בכ"ש

והנה לפ"ז ג"כ הא דשומר מצטרף הוא רק מדרבנן דצירוף הוא לכביצה וכל שיעור כביצה הוא רק מדרבנן ובגמרא מפקינן לשומרין מקרא דתני דבי ר"י על כל זרע זרוע כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה, והנה בזה אתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' ט"א שכתב ז"ל כל שהוא יד ואינו שומר מתטמא ומטמא ואינו מצטרף וכל שהוא שומר אעפ"י שאינו יד מטמא ומתטמא ומצטרף כו' וכתב אח"כ ומנין לשומרי אוכלין שהן מתטמאין עם האוכלין כשהן מחוברין בהם שנאמר על כל זרע זרוע אשר יזרע כו' והכא כתב הרמב"ם ז"ל רק שמתטמא עם האוכל ולא כתב ג"כ שהוא מצטרף משום דזה לא ילפינן מקרא כיון דכל הצירוף הוא רק מדרבנן א"כ קרא אתי רק שמתטמא עמו כמו יד וזה דבש"ס ר"פ העור והרוטב אמרינן דאדרבה דקרא אתי רק להצטרף צ"ל להרמב"ם ז"ל דהאי סוגיא אזלא כמ"ד בפסחים דאוכל מטמא אוכל מה"ת ושייך צירוף מה"ת, עוד כתב שם הרמב"ם ז"ל ומנין לידות האוכלין שהן מתטמאות ומטמאות כשהן מחוברין עם האוכלין שנאמר טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם ושם לעיל כתב כיצד מתטמא ומטמא שאם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל התלוי בו ואם נגעה הטומאה באוכל נטמא היד וכ"כ בפה"מ ריש עוקצין בהא דכ"ש יד ולא שומר מטמא ומתטמא היינו אם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל וכן אם נטמא האוכל נטמא היד ופליג בזה ע"מ שפי' רש"י ז"ל (חולין קי"ח) דמתטמא היינו אם נגע היד בשרץ נטמא האוכל ומטמא היינו אם היה האוכל טמא מטמא אחרים ע"י היד ע"ש דלשטתיה אזיל כיון דס"ל דאין אוכל מטמא אחרים מדאורייתא כלל לא אוכל ולא משקה א"כ יד להוציא הטומאה הוא רק דרבנן א"כ לא גמרינן זה מקרא דלכם לכל צרכיכם לכן כתב דזה דנפקא לן מקרא דלכם לטמא ולהתטמא היינו שהאוכל נטמא מחמת היד והיד מחמת האוכל והכל רק לטומאת עצמן

והנה להרמב"ם ז"ל יש לעיין מה דאמרינן כל שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ דהיינו נבלת עוף הטהור ופרים ושעירים הנשרפים ונפקא לן מקרא דעל כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כו' ומאי נפקותא מדאורייתא מזה שא"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ כיון דאחרים אין מטמאין מדאורייתא דאין אוכל מטמא אחרים מדאורייתא ולטומאת עצמן מאי נ"מ אם טמאים הם אם לאו בשלמא זה דחולין טמאין מדאורייתא ונעשין שני איכא נפקותא גם לעצמן דאסור לעשותן אותן תרומה וקדשים וכן מעשר שני [וכעין זה כתבו התוס' חולין (ל"ה ע"א) ד"ה האוכל] אבל בנבלת עוף טהור דל"ש בהו תרומה וקדשים ובחולין מאי נ"מ מה"ת אם טמאים הם אם לאו כיון דאין מטמאין אחרים ופרים ושעירים הנשרפים אף שקדשים הם מ"מ אין נפסלים משום טומאת עצמן ממה שסופן לטמא טומאה חמורה א"כ למאי הלכתא הם טמאים, ונראה דנ"מ שאם הניח עליהם קלל של חטאת נפסל דאמרינן בפ"י דפרה דקלל של חטאת שנגע בשרץ טהור דאין כ"ח מטמא מאחוריו נתנו על גביו וכן הניח ע"ג אוכלין ומשקין טמאים פסול דנהי דאין מקבל טומאה מגבו מ"מ פסול אם הניח עליו משום דבעינן והניח במקום טהור ע"ש, א"כ נ"מ שאם הניח קלל של חטאת ע"ג פרים הנשרפים נפסל דכיון שהן עצמן טמאים אינו מקום טהור

עוד יש לעיין על הרמב"ם ז"ל מההיא דפ' המצניע דאיבעי לן זרק כזית תרומה לבית טמא וצירף שם לכביצה אוכלין מאי מדמצטרף לענין טומאה מי חייב נמי לענין שבת כו' והביאה הרמב"ם ז"ל בעצמו פי"ח מהל'