מדרש לקח טוב, שמות יב:טו

שבעת ימים מצות תאכלו. יכול אפילו מעשה קדירה ת״ל לחם.

שבעת ימים מצות תאכלו. עם יום הראשון או אינו אלא חוץ ליו״ט הראשון, ת״ל עד יום האחד ועשרים לחדש בערב (להלן פסוק יח).

שבעת ימים מצות תאכלו. וכתיב ששת ימים תאכל מצות (דברים טז ח), השביעי בכלל היתה, ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה שביעי רשות, אף כלם רשות, יכול אף לילה הראשון רשות, ת״ל בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (להלן פסוק יח), הכתוב קבעו חובה.

ד״א שבעה מן הישן, וששה מן החדש, מיכן תשובה לאומרים וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כג טו), שבת בראשית, שפעמים בא השבת באמצע חג המצות או בסופו, ואי אתה יכול לומר שהוא מן החדש, שהרי העומר לא קרב.

אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. מערב יו״ט, וכה״א לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמות לד כה), לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר אינו צריך הואיל ואין בעור חמץ אלא בשריפה, וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם (לקמן פסוק טז), ושריפה בכלל מלאכה למדנו אך ביום הראשון מערב יו״ט.

ר׳ יוסי הגלילי אומר אך חלק מערב יום טוב, יכול מן הבקר, ת״ל אך בחצי יום. (קסח) דתנן אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש.

דרשה, אך חלק, מן אח״ם בט״ע גי״ף דכ״ץ, א׳ במקום ח, כ׳ במקום צדי״ק.

ויש אומרים אל״ף ראש לאותיות, כ׳ חצי אותיות הרי אך, אכין ורקין מיעוטין.

ביום הראשון. קודם יום הראשון, כענין שנאמר ויכל אלהים ביום השביעי (בראשית ב ב), קודם יום השביעי.

תשביתו שאור מבתיכם. בכל דבר שהוא נשבת מפרר וזורה לרוח או מטיל לים.

שאור. אע״פ ששאור חימוצו קשה שיעורו חמץ בכזית, דתנן בית שמאי אומר שאור בכזית וחמץ ככותבת, וב״ה אומרים זה וזה בכזית. אין לי אלא שאור גמור, מנין מי תשמיש של נחתום, ת״ל כי כל אוכל חמץ.

מבתיכם. כל בית שנשתמש בו חמץ חייב להשבית ממנו חמץ, ומנין שאם לא מצא שיבטל בלבו, ת״ל תשביתו מכל מקום.

מבתיכם. להוציא חורי העליונים והתחתונים מקום שאין ביאה לשם.

כי כל אוכל חמץ, להביא שחימוצו מחמת מלאכתו שלש במים פושרין, ושלש בחמה, ותחת הכוכבים, ושלש ביחד יותר מארבעים ושלש ביצים שיעור חלה.

וצריך מים שלנו, כל ז׳ ימים לפי שאין הפרש ביניהם.

כי כל אוכל חמץ, לרבות כלי תשמישו שצריכין גיעול שטיפה והדחה וליבון, כל אחד במה שנשתמש בו כך תהיה התרתו.

חוץ מכלי חרש שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, לפיכך ישברו, וכן מאני דקוניא אסירי לענין חמץ, וסכין טעון ליבון וגיעול, וכולהו כדמפורש במס׳ פסחים.

כי כל אוכל חמץ, אפי׳ כל דהו חייב מלקות, לא אמרו כזית אלא לענין כרת.

ונכרתה. אין הכרתה אלא הפסקה.

הנפש ההוא מישראל. המזידה.

מישראל. יכול תלך אל עם אחר ותחי׳, ת״ל מלפני אני ה׳ (ויקרא כב ג), לימדך שישראל שמניח את בוראו נכרת מן העולם ואין לו תקנה אפילו בשאר אומות, שנאמר מלפני אני ה׳, רשותי בכל מקום.

מיום הראשון עד יום השביעי. עונש שמענו אזהרה מנין, ת״ל כל מחמצת לא תאכלו (לקמן פסוק כ), לא ענש אלא אם כן הזהיר.