מצודת דוד על תהילים ט

אזמרה שמך עליון. אשבחו לומר ששמו עוד עליון ונעלה על כל התשבחות:

בשוב. כשלא יכלו אויבי לי וישובו לאחור ויכשלו ויאבדו אז אשמחה אעלצה שמחה כפולה בעבור טובה הכפולה:

כי עשית. הלא רבות פעמים עשית משפטי וישבת בכסא לשפוט אויבי:

גערת. בעבורי גערת גוים וכו׳‎ ומחית שמם לבל יזכרו:

האויב. אתה האויב דע שהחרבות תמו לנצח ר״‎ל המקומות החרבות שבך יכלו עד עולם ולא ישובו לקדמותן אף הערים אשר נהרסו בחטאך המה יהיו נאבד זכרם וכפל הדבר במ״‎ש:

וה׳‎ לעולם ישב. כי ה׳‎ חי לעולם וכ״‎כ ממשלתו וא״‎כ מי יבנה את אשר הרס הוא:

והוא ישפוט. עד עולם ישפוט אותם בדין והישר והצדק כאשר ראוי להם:

משגב לדך. לנשברי לב יהיה למשגב ומתי יהיה למשגב כשיהיה בעולם עת צרה:

כי לא עזבת. כי יראו אשר לא עזבת דורשך:

יושב ציון. המשרה שכינתו בציון:

כי דורש דמים. כי הוא דורש לדעת הדם וזכורים הם לפניו עם שאינו ממהר לפרוע:

מרוממי. הלא אתה מעולם מרומם אותי משערי מות:

בשחת. בהבור אשר עשו:

נודע ה׳‎. כשעושה משפט אז הוא נודע ומפורסם לכל:

נוקש רשע. כאשר הרשע יפול בהמוקש אשר עשה אז עד עולם יחשבו בלב פרסום המקום:

ישובו. לפי שהשאול מוכן להם אמר לשון ישובו כאדם ששב אל ביתו המוכן לשבתו:

כי לא לנצח. ובכך יפרע מן מציריו:

תאבד לעד. מלת לא משמשת בשנים כאלו אמר לא תאבד לעד:

אל יעוז אנוש. אל יתחזקו אויביך:

על פניך. ר״‎ל בעת כעסך:

שיתה. תשים להם השפלה למען ידעו שהמה לעולם אנוש ולא אל: