מצודת דוד על תהילים ג

מזמור. התפלה ההיא אמרה בזמרה:

לדוד. של דוד כי הוא יסדה:

בברחו. וצפה אז ברוח הקודש שיוחזר למלכותו ואמר התפלה ההיא בזמרה:

מה רבו צרי. עד שאף בני קם עלי:

רבים. בני אדם גדולים כשמעי ודואג ואחיתופל:

לנפשי. על נפשי יאמרו שעד עולם לא יהיה לי תשועה מה׳‎ וכאשר החל לנפול לא יוסיף לקום:

ואתה ה׳‎. אבל לא כן הוא כי אתה מגן בעדי ותומך כבודי ומרים ראשי כי אחזור למלכותי:

קולי. כשאקרא בקולי אל ה׳‎ ידעתי כי יענני מהר קדשו והיא ציון מקום שכינתו:

סלה. עד עולם יענני ר״‎ל גאולת עולם תהיה כי לא אשוב עוד להיות גולה ובורח:

אני שכבתי. כשאני שוכב ונרדם מגודל הצער:

הקיצותי. ר״‎ל הפגתי צערי בזוכרי אשר ה׳‎ יסמכני:

לא אירא. לזה לא אירא מרוב העם אשר את אבשלום אשר שמו פניהם להלחם בי:

קומה ה׳‎. הואיל ובטחתי בך מהראוי שתקום להושיעני:

כי הכית. הלא מעולם הכית את אויבי על הלחי ר״‎ל מכת בזיון וכמ״‎ש יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (איכה ג׳:ל׳) ור״‎ל הכאת הלחי תחשב לחרפה:

שני רשעים. אשר היו חורקים עלי שנימו בחרות אפם בי הלא מעולם שברת ולזה גם עתה אל תרף ידך ממני:

לה׳‎ הישועה. הלא התשועה היא ביד ה׳‎ וכל יוכל להושיעני מידם ואף על עמך תהיה ברכתך לעולם ר״‎ל תושיע לי לבל יוכלו להרע לי ואף עליהם תהיה ברכתך שלא יהיו נגפים גם המה וכאומר לא אתפלל על מפלתם כ״‎א על תשועתי: