מצודת דוד על תהילים יז

צדק. תפלתי הנאמרה בצדק ובכוונת הלב:

בלא. הנאמרת בלי שפתי מרמה:

משפטי יצא. רצה לומר לא תעשה בי משפט הראוי על אשמותי כי ראה מעשה הישרים שעשיתי ולפיהן שפטני:

בחנת לבי. לדעת מחשבותי והשגחת בי בלילה והוא עת שמחשבת האדם צלולה צרפתני. כצורף הזה הצורף כספו לדעת הטובה היא כן בחנת אותי ולא מצאת בי מחשבת רשע:

זמותי. מחשבותי אינם עוברים דברי פי רצה לומר כמחשבותי כן אמרי פי:

לפעולות וגו׳‎. מה שצוית בדבר שפתיך על פעולות האדם את המעשה אשר יעשה ארחות פריץ. אורח הפרוץ וההרוס המבטל אורח המצות הנה אני שמרתיו לבלי תת למי ללכת בו לבטל אורח המצות:

תמוך. סמוך רגלי ללכת בנתיבותיך בכדי שלא ימעדו לנפול:

כי תענני. כי ידעתי שתענני:

הפלה חסדיך וגו׳‎. רצה לומר אתה המושיע את החוסים בך הפרש חסדיך מן הקמים בימינך לעשות מול רצונך לבל עשות להם חסד בלבד להחוסים בך תעשה החסד:

זו שדוני. אשר שדדו אותי:

בנפש. בעבור קחת נפשי מקיפים וסובבים עלי:

חלבמו. על שחלבם סגרו פיהם מגודל השומן מרוב כל לזה ידברו בגאות:

אשורנו וגו׳‎. מסבבים עתה רגלינו ללכוד אותנו ושמים עיניהם לנטות בארץ אנה ואנה לארוב עלינו:

דמיונו. דומה הוא כאריה החומד לטרוף:

יושב במסתרים. מטמין עצמו לארוב לבל יראוהו:

קדמה פניו. עד שלא ילכדנו הקדימהו והפילהו לכרוע על ברכיו:

פלטה. הצל נפשי מיד הרשע שהוא חרבך:

ממתים. אהיה מן המתים מידך:

מחלד. מחמת שכלה זמן חייהם בעבור הזקנה:

חלקם. ואותן שחלקם בחיי עולם הבא ואשר תמלא בטנם מרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה:

ישבעו בנים. ומאותן אשר ישבעו בבנים הגונים ומאותן אשר יניחו יתרון עשרם לבניהם לרשת אותם אחרי מותם:

בצדק. בעבור הצדק שעשיתי אזכה לחזות פניך ואשבעה ממראית תמונתך בעת בא זמן היקיצה הוא תחיית המתים כמ״‎ש ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו׳‎ (דניאל י״‎ב):