מצודת דוד על תהילים קלה

הללויה הללו וגו׳‎. סרס המקרא כאילו אמר הללויה ומי יהלל ואמר הללו עבדי ה׳‎ אתם הללו את שם ה׳‎ אבל להרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי:

שעומדים וגו׳‎. להתפלל בה לה׳‎:

בחר לו יה. ה׳‎ בחר לעצמו את יעקב:

לסגולתו. להיות לו כאוצר נחמד:

כי אני ידעתי וגו׳‎. לכן אני מעורר לבות בני אדם להללו:

ואדונינו. מוסב על מלת גדול לומר ואדונינו גדול מכל אלהים מלאכי מעלה:

מקצה הארץ. ר״‎ל כאשר המה נראים למראה העין שהם בשפולי הרקיע בקצה הארץ אז מעלה אותם ברום הרקיע אל המקום אשר ירצה להמטיר שמה:

ברקים. לעת בוא המטר מבריק ברקים ואין המטר מכבה אותם:

מוצא. הוא מוציא את הרוח ממקום אוצרו:

שהכה. הוא האל אשר הכה בכורי מצרים והבחין בין טפה של בכור וגומר:

בתוככי מצרים. ולא חלו המכות על ישראל שהיו בארצם:

גוים רבים. הם שבעת העמים עובדי גלולים בכנען:

לסיחון. הרג לסיחון וגו׳‎ והזכירם בפרט לרוב חזקם ואח״‎כ כלל כל מלכי כנען יחד:

ארצם. של המלכים ההם נתן נחלה וחזר ופירש שנתן נחלה לישראל עמו:

ה׳‎ שמך לעולם. ר״‎ל כאשר כחו מאז כן כחו עד העולם:

זכרך. היא היא כי בשמו יזכר וכפל הדבר לחזוק:

כי ידין. כי עוד יבוא זמן אשר ידין ה׳‎ דין עמו:

יתנחם. יחשוב מחשבה אחרת להיטיב להם:

עצבי הגוים. אבל הגלולים אשר העובדי גלולים עובדים להם הלא המה מכסף ומזהב והמה מעשה ידי אדם ואין ממש בהם:

פה להם. ר״‎ל אם אמנם עשו להם פה מה בכך הלא לא ידברו בו:

אף אין יש רוח. אפילו רוח החיוני כבהמה אין בפיהם:

כמוהם. בקללה אמר שהאומנים העושים את הגלולים יהיו כמו הגלולים לבל ידברו וכו׳‎ וכן יהיו כל הבוטח בהם:

ברכו. על שהבדיל אתכם מן העובדי גלולים התועים:

בית אהרן וגו׳‎. ר״‎ל כל אחד ברכו לפי כח ההשגה:

יראי ה׳‎. אלו חסידי או״‎ה:

מציון. המשפיע אור שכינתו מציון השוכן בירושלים:

הללויה. הללו את יה בזה ההלול לומר ברוך ה׳‎ מציון וכו׳‎: