מצודת דוד על שופטים יח

אין מלך. כי אם היה מלך, היה הוא לוחם מלחמות העם עם כל עמו ולא שבט לבד:

כי לא נפלה לו. להיות בה די צרכו:

עד היום ההוא. עד אשר כבש לעצמו מחוץ לגבול ארץ ישראל:

בתוך שבטי וגו׳. מוסב למעלה, לומר לא נפלה לו די צרכו בהנחלה הנחלקת לו בתוך שבטי ישראל:

ממשפחתם. אחד מכל משפחה:

מקצותם. מהקצינים שבהם, וכאשר שלח משה נשיאי העדה:

מצרעה ומאשתאול. מנחלת יהודה היו (יהושע טו לג), ובני דן ישבו בהם כגרים:

את הארץ. היא ׳ליש׳ האמור בענין (להלן פסוק ז):

עד בית מיכה. סמוך לבית מיכה:

המה עם בית מיכה. כשהמה היו סמוך לבית מיכה, הכירו את קול הנער בדברו עם מי:

שם. אל הבית:

מי הביאך וגו׳. רצה לומר, אצל מי אתה ומה מלאכתך, ומה הניתן לך בשכרך:

כזה וכזה. סיפר להם כל המאורע:

שאל נא. כי טעו וחשבו שיש בו ממש להוריד על עצמו כחות עליונות ולהגיד עתידות:

ויאמר להם. אחר ששאל, אמר להם דרככם הוא מול ה׳ להשגיח בה ולהצליח אתכם:

יושבת לבטח. רצה לומר, אינם נשמרים ממלחמה, והיא כדרך צידון היושב שוקט ובוטח ואינו נשמר ממלחמה:

ואין מכלים. אין בארץ מי שיכלים אפילו בדבור, כי לא הורגלו במלחמה וקטטה:

יורש עצר. יורש ארצם עצור מהם, רצה לומר, אין להם יורש ארצם ללחום לאחר זה בעבור הארץ:

ורחוקים המה. ונכבש הארץ עד לא יהיה נשמע להם (ואולי היה מדרך צידונים לעמוד בעזרת כל נרדף):

ודבר אין להם. אין להם ברית כרותה עם מי לשיבוא בעזרתם:

צרעה וגו׳. אל צרעה וכו׳:

מה אתם. רצה לומר, מה אתם משיבים, ומעניינו תבין חסרונו:

ואתם מחשים. רצה לומר, אתם היו מחשים לבל יודע לאיש פן יקדמנו מי משבט אחר, ואל תעצלו ללכת וכו׳, כי עם כל זה פן יודע למי:

כבואכם. כאשר תבואו, אז מיד תבואו אל עם בוטח, רצה לומר, לא תצטרכו ללכת דרך אשר תמצא אתכם בה מלחמה:

רחבת ידים. מקום רחב להחזיק את כולכם כאשר יתן ה׳ אותה בידכם:

אין שם מחסור וגו׳. רצה לומר, עם שאינה מארץ ישראל, מכל מקום אין נחסר בה ממה שיש בארץ ישראל ; או רצה לומר, לא נחסר בה מכל דבר שיש בעולם:

בקרית יערים. רצה לומר, סמוך לה:

למקום ההוא. מקום החניה:

אחרי. לא לצד צרעה ואשתאול שבדן, כי אם מהעבר מזה (והיא בין צרעה ואשתאול שהיו בנחלת יהודה):

ההולכים לרגל. אשר הלכו מקודם לרגל:

הידעתם. רצה לומר, וכי ידעתם, הלא אינכם יודעים אשר נגד לכם יש כאן אפוד וכו׳:

דעו מה תעשו. רצה לומר, הכינו עצמכם ולקחתם:

ויסורו שמה. המרגלים הלכו לבית מיכה:

בית מיכה. אשר היה בבית מיכה:

חגורים. כשהם חגורים וכו׳:

אשר מבני דן. מוסב על ׳שש מאות איש׳:

ויעלו. כי המרגלים חזרו עם הלוי אל השש מאות איש, ובדבר הלוי עמהם עלו המרגלים מהם, ושבו ובאו לבית הלוי ולקחו את הפסל וכו׳:

והכהן. הלוי הזה העשוי לכהן, היה ׳נצב פתח השער׳ וכו׳:

ואלה. המרגלים באו אז לבית מיכה ולקחו את פסל וכו׳, ולא היה אז הכהן בביתו:

ויאמר אליהם הכהן. כאשר באו אל המחנה ובידם הפסל וכו׳, אמר להם, מה אתם עושים, רצה לומר, למה תקחום:

שים ידך על פיך. לסתמו לבל ישמע קולך:

והיה לנו. ותהיה לנו למורה ולמלמד:

הטוב. וכי טוב יותר להיות ׳כהן לבית איש אחד׳, או טוב יותר להיות כהן ׳לשבט בישראל׳, ואם כן הלא לטובה יחשב לך:

וייטב לב הכהן. הוטב בלבו דבריהם, ויקח מידם את האפוד וכו׳ לשאת אותם בעצמו, ובא בקרבם ללכת באשר ילכו:

ויפנו. מן המקום ההוא והלכו לדרכם:

את הטף וגו׳. מה שהביאו עמהם מביתם:

לפניהם. בחשבם פן ירדפו בני העיר אחריהם וילחמו הגברים עמהם, והטף וכו׳ ילכו לדרכם בעודם נלחמים:

הרחיקו. כשהיו רחוקים מבית מיכה:

עם בית מיכה. סמוך לבית מיכה:

ויקראו. המתין עד בואם לדבר עמהם:

ויסבו. בני דן הפכו פניהם מול מיכה, ואמרו, מה נחסר לך כי נאספת לרדוף:

את אלהי. הפסל וכו׳:

ומה לי עוד. מה נשאר לי עוד בבית אשר לא לקחתם:

עמנו. בהיותך עמנו:

אנשים מרי נפש. הכעסנים שיש בסיעתנו:

ונפש ביתך. הבאים עמך:

שקט ובטח. לא היו נשמרים מן המלחמה:

ואת העיר שרפו. כי לא יוכלו לה כי אם על ידי השרפה, ולולא זאת לא שרפוה, כי הלא נתיישבו בה:

ואין מציל. לא היה להם מציל:

כי רחוקה. וכבשוה עד לא נשמע להם:

ודבר. לא היה להם כריתת ברית עם מי:

אשר לבית רחוב. הסמוך לבית רחוב:

ויבנו. כי שרפוה במלחמה, כמו שכתוב למעלה (פסוק כז):

אשר יולד. שלא נחשוב שראש המשפחה הבאה אל ליש היה שמו דן ועל שמו קראו שם העיר דן:

לראשונה. טרם שקראוה בשם דן:

ויקימו להם. להיות לעבודה זרה ולעבדו:

ויהונתן. הוא הלוי הנזכר:

בן מנשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא בתרא קט ב) שהוא משה, ומפני כבודו נאמר ׳מנשה׳, ותלאו הנו״ן לדעת שאינה מן השם:

עד יום גלות הארץ. הוא גלות הארון שהיה בימי עלי (שמואל א פרק ד), ולזה לא אמר ׳עד גלות ישראל׳, כי אז לבד הארון גלה ולא ישראל, ועד הזמן ההוא עמד הפסל, אבל לאחר זמן שעמד שמואל לשופט, בער אותם מן הארץ:

וישימו להם. לאלוה ולעבדו:

כל ימי וגו׳ בשלה. מתחלת העמדתו עמד כל ימי וכו׳ בשלה, אבל אחר שגלה הארון משלה בימי עלי (שם שם) ועמד שמואל לשופט, בערו מן הארץ: