מצודת דוד על שמואל א ט

בן איש ימיני. רצה לומר: בן אדם גדול מבני בנימן:

בחור וטוב. נבחר במעשיו ויפה מראה:

גבוה. והיה גבוה מכל העם מן כתפו ולמעלה:

פן יחדל. רצה לומר: פן מעתה לא ישים עוד לב לדאגת אבדן האתונות, בעבור דאגתו עלינו, כי יחשוב שאנחנו נבוכים בארץ:

בעיר הזאת. אשר לפנינו:

והאיש נכבד. גדול הוא בדבר הנבואה, וכל אשר יאמר יתקיים:

את דרכנו. את דבר דרכנו אשר הלכנו בעבורה:

והנה נלך. רצה לומר: והנה אם נלך, מה נביא לו למנחה, כי חשבו שמקבל מתנות, כי לא ידעוהו מאז:

כי הלחם אזל. כי אם עודנו היה, היינו מביאים לו לחם למנה, וזולת הלחם אין לנו תשורה להביא, כי מה אתנו בלעדו:

נמצא בידי. רצה לומר משלי:

לפנים בישראל. אלה דברי כותב הספר שאמר: בימים הקדמונים היה מנהג הלשון בישראל, כשהלך מי לדרוש דבר ה׳ מן הנביא, היה אומר נלך עד הרואה:

כי לנביא היום. מה שהיום נקרא נביא, היה נקרא לפנים רואה:

במעלה העיר. בהמסלה העולה אל העיר:

היש בזה. בה״א השאלה, ורצה לומר: האם יש פה הרואה:

הנה לפניך. הראו לו מקום ביתו, שהיה לפניו וממולו:

זבח היום. זבח הקבוע ליום זה:

כן תמצאון. רצה לומר: עדיין יהיה בביתו ולא עלה הבמה, ותמצאון אותו בביתו:

כי לא יאכל העם. רצה לומר: לזה מהר ולך, כי לא הרבה יתעכב בביתו, כי לא יאכל העם עד בואו, וימהר לבוא שמה, שלא יתאחרו הקרואים בעבורו:

יברך הזבח. יברך על הזבח הברכה הראויה לה, והוא: אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח:

כהיום. כהעת הזאת תמצאון אותו ואמרו רבותינו ז״ל (ברכות מח ב): שהנערות האריכו בדבריהן, להסתכל ביפיו של שאול:

כעת מחר. כעת הזאת ביום מחר:

כי ראיתי את עמי. משגיח אני בצרות עמי:

צעקתו. על מה שפלשתים עושים להם [ אחר שנזדקן שמואל ]:

ויגש. נתקרב אל שמואל ושאלו על בית הרואה:

וכל אשר בלבבך. כל אשר תחפוץ לדעת אגיד לך:

אל תשם את לבך. לדאוג עליהם:

ולמי כל חמדת ישראל. כאומר ועוד מה יש לך לדאוג על האתונות, הלא למי כל חמדת ישראל וכו׳, ובזה רמז לו המלוכה:

מקטני. מהקטן שבין השבטים, ומשפחתי הלא היא הצעירה וכו׳:

ולמה דברת וכו׳. כאומר אין אני ראוי למלוכה:

לשכתה. אל הלשכה, מקום אשר יאכלו שם, ונתן להם מקום לשבת בראש כולם, במקום המעולה:

והמה. הקרואים:

אשר אמרתי. אז אמרתי לך הצנע אותה:

וירם הטבח. הביא בהרמת הידים, כאשר הדרך להביא לפני החשובים:

הנה הנשאר. רצה לומר לא תחשוב שזהו חלקי הנשאר למאכלי, ובדברו עמו הראה לו הנשאר למאכלו ואמר, הנה זה הנשאר למאכלו:

שים לפניך. לזה שים את המנה ההיא לפניך ואכול:

כי למועד. כי המנה ההיא שמורה לך על מועד ביאתך:

לאמר. כי אמר המזמן את הקרואים ; והוא שמואל:

העם קראתי. הלא אני קראתי את העם על הזבח, ועלי ליתן לכל אחד מנה הראויה לו, לזאת שמור המנה ההיא לשאול, כי היא ראויה לו:

על הגג. שעל ביתו אשר בעיר:

ויעבור לפנינו. יתרחק מאתנו ללכת לפנינו, שלא ישמע מה אדבר בך:

ויעבור. כשמוע הנער דברי שמואל, עבר מעצמו לפניהם:

ואתה עמוד. זהו גמר דברי שמואל, שאמר לו אמור לנער ויעבור ואתה עמוד כעת הזאת, ולפי שהנער עבר לפניהם מיד בשומעו תחלת דבריו, הפסיק בו: