מצודת דוד על דברי הימים א טז

בשם ה׳. בהזכרת שם ה׳:

לאיש. ר״ל לכל אחד:

משרתים. לכבד ולרבץ לפני הארון:

ומשנהו. השני לו:

במצלתים. היה מקיש במצלתים להשמיע קול גדול:

אז נתן וכו׳. אז מסר בתחילה ביד אסף להודות לה׳ בזה השיר:

הודו לה׳. ר״ל וזה השיר הודו לה׳ וכו׳:

קראו בשמו. בהשם המיוחד לו לבדו המורה על גדולתו:

הודיעו. פרסמו בין העמים פלאי מעשיו:

שירו לו. בפה:

זמרו לו. בכלי שיר:

שיחו. דברו בתמידות בכל נפלאותיו:

התהללו. שבחו א״ע להתפאר בשם קדשו אשר יורה על יכולתו:

ישמח. למען ישמח לב כ״א ממבקשי ה׳ בשמעו כל אלה:

ועוזו. דרשו להראות לכם עוז יכלתו:

ומשפטי פיהו. המשפטים שעשה בעכומ״ז במאמר פיו:

זרע ישראל. אתם זרע ישראל עבדו:

בחיריו. הנבחרים לה׳ מיתר העובדי כוכבים:

הוא ה׳. דעו שה׳ אלהינו הוא בהויתו ובכל הארץ שולטים משפטיו כמאז:

בריתו. התורה הנתונה בברית:

דבר צוה. והוא הדבר אשר צוה לנו אחר אלף דור כי תתקע״ד דורות העביר הקב״ה מן העולם ולא בראם ולאחר כ״ו דורות משנברא העולם נתן את התורה הרי אלף דור:

אשר כרת. על הדבר אשר כרת עליה ברית עם אברהם ועליה היתה השבועה ליצחק:

ויעמידה. הדבר ההיא העמידה ליעקב לחוק קבוע:

לישראל וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

לך אתן. ולא לישמעאל ועשו עם שהמה מזרעם:

חבל. מהו שהוא עתה חבל נחלתכם:

בהיותכם. בעוד היותכם מתי מספר כחשבון היותר מעט ר״ל בימי האבות שהיו מעטים והיו בהארץ ההיא כגרים:

ויתהלכו. לא ישבו במקום אחד והלכו מגוי האחד אל גוי האחר ומממלכה זה וכו׳ ודרך בני המדינה לעשוק הנכרי הבא לגור בלי קבע:

ויוכח. בעבורם הוכיח במכאוב את מלך מצרים ומלך פלשתים על כי לקחו את שרה (ואומר עליהם כי בעבור זה פחד אבימלך לגעת ברבקה):

אל תגעו. בהמכאוב שהביא הוא כאלו אמר אל תגעו וכו׳ ולאבימלך נאמר בפירוש:

במשיחי. ר״ל בגדולי ונסכי וכן למשיחו לכורש (ישעיה מה):

ובנביאי. כי האבות היו נביאים:

אל תרעו. אל תעשו רעה:

בשרו. בכל יום בשרו הישועה הבאה כי בכל יום תהיה:

על כל אלהים. הם שרי מעלה של העכו״ם:

אלילים. היא מלה מורכבת מאל ולא ור״ל דבר שאין בו ממש וכן רועי האליל (זכריה י״א):

וה׳. אבל ה׳ עשה את השמים וכחו רב:

הוד והדר. יסוד ההוד וההדר המה לפניו:

הבו לה׳. וחוזר ומפרש הכבוד והעוז הבו לו ר״ל אמרו שהכבוד והעוז המה לו ובידו וכן נתנו לדוד רבבות (ש״א י״ח):

כבוד שמו. הכבוד הראוי לשמו:

בהדרת. באוהל הארון המהודר בקדושה:

כל הארץ. יושבי הארץ:

אף תכון. ר״ל אף אתה תבל עמדי על כנך ובסיסך ואל תהי נוטה ליפול כל הימים אשר גזר המקום לעמוד על עמדך:

ישמחו וכו׳. ר״ל עת יבוא תגלה מלכותו וישמחו צבאות השמים ויושבי הארץ ה׳ מלך. ר״ל גלה מלכותו:

ומלואו. הבריות הממלאים אותו:

עצי היער. הוא ענין מליצה ולומר שמאד יתרבה השמחה בעולם:

מלפני ה׳. הרננה תהיה מלפני ה׳ כאשר יבוא לשפוט את הארץ לשלם לכ״א גמול כמפעלו:

כי טוב. כי ה׳ הוא טוב לכל וכי הוא עושה חסד לעולם:

ואמרו. דוד אמר להם התפללו לה׳ בעבור בני הגולה שתהיה לאחרונה ואמר בעבורם הושיענו כי אתה מעולם אלהי ישענו:

להודות וכו׳. על התשועה הבאה להשתבח בתהלתך. לשבח את עצמנו בתהלתך כי לשבח יחשב להדבק בה׳ המהולל מאד:

מן העולם וכו׳. מן העה״ז עד העה״ב:

ויאמרו. צוה דוד שיאמרו כולם אמן רצה לומר אמת הדבר אף יאמרו הלל לה׳ כ״א לפי מהללו:

לאסף. את אסף:

לשרת. בדבר השיר:

לדבר יום. שירה הראוי בכל יום ישירו ביומו:

לשוערים. להיות שומרים שערי אוהל הארון:

לפני משכן. היו משמשים לפני המשכן:

בבמה. במזבח אשר עמד בגבעון:

להעלות. שהם יעלו שמה את התמידין:

ולכל הכתוב. המה המוספין:

אשר וכו׳. אשר פרשם בשמות מי ומי יעמדו לפני המשכן:

כי לעולם חסדו. ומהראוי להודות לו על זה:

ועמהם. ר״ל עם הימן וידותון היו חצוצרות וכו׳:

למשמיעים. העשויים להיות משמיעים קול גדול:

וכלי שיר. ושאר כלי שיר העשויים לשורר בהם לפני משכן האלהים:

לשער. היו ממונים לשמור שער המשכן:

ויסב דוד. מאת פני אוהל הארון:

לברך את ביתו. כדרך שבירך את העם בשם ה׳: