מצודת דוד על מלכים ב כד

וישב. אחרי שלשת השנים:

וישלח ה׳. העיד את לב גדודי כשדים וכו׳, לבוא עליו למלחמה:

וישלחם. לפי שארכו הדברים, לכן חזר ואמר וישלחם, וכן דרך המקרא:

אך על פי ה׳. רצה לומר: לא גבר העכו״ם בעוצם ידו, אך דבר ה׳ היתה:

בחטאת מנשה. בעבור שאחזו בחטאת מנשה, לעשות ככל אשר עשה הוא:

וגם דם הנקי. גם דם הנקי גרם הדבר:

אשר שפך. רצה לומר: על שהיקל מנשה בשפיכת דם, למדו העם גם הם לשפוך דם, אם כן מילא הוא את הדם, לעשות את כולם רוצחים:

ולא אבה. לזה לא רצה ה׳ לסלוח, כי היו אוחזים ברשעת מנשה, ואף בשפיכת הדם:

עם אבותיו. רצה לומר:

שמת עם אבותיו, אבל לא נקבר עמהם, כי אסר אותו להוליכו בבלה, ומת בדרך, ולא נקבר כלל כמו שנאמר בדברי הימים (ב לו ו) ובירמיהו (כב יט. עיין סנהדרין פב א):

לצאת מארצו. להמליך מלך ביהודה, כמו שהמליך את יהויקים:

ותבוא העיר במצור. בנו סביבה כרכום לכבשה, וכן (דברים כ כ): ובנית מצור, ונקראה כן על שם כי העם היושב בה המה במצור ובמצוק:

צרים עליה. מסבבים עליה להצר להעם:

ויצא יהויכין. מסר את עצמו בידו לעשות בו חפצו, בחשבו כי יחמול עליו בעבור הכנעתו:

בשנת שמנה. וחושב שנים מקוטעות:

למלכו. למלכות נבוכדנצאר, ובירמיהו (נב כח) נאמר: בשנת שבע, ורצה לומר, בשבע לכבוש יהויקים, כי בשני למלכותו, והיא ה׳ ליהויקים, כבש את יהויקים בראשונה, והוליכו לבבל וקבל על עצמו להיות לו לעבד, והחזירו ועבדו ג׳ שנים, וחזר ומרד בו, וכבשו שנית בשנת ג׳ למרדו, הוא האמור בדברי הימים ב׳ (לו ט), ובזה השנה מלך יהויכין, וגלהו אחר ג׳ חדשים:

ויקצץ. כרת וקלף את הזהב מהכלים:

עשרת אלפים. ובירמיהו (שם) נאמר: יהודים שלשת אלפים ועשרים ושחושה, ורצה לומר: מבני יהודה היה החשבון האמור, והמותר היו מבני בנימין ושאר השבטים אשר התגוררו בירושלים, וזהו שאמר למטה שבעת אלפים, וכולם יחד המה עשרת אלפים, ולא חש לחשוב עוד אותן הכ״ג האמור בירמיהו:

וכל החרש והמסגר. הם האומנים ושומרי השערים, אשר סגרו אותם בעתם, וכן תרגם יונתן:

הכל גבורים. על אנשי החיל יאמר, לא על החרש והמסגר:

כי על אף. כי בעבור שהיתה אף ה׳ בירושלים וביהודה כל כך גדולה, עד להשליך אותם מעל פניו, לזה העיר לב צדקיה למרוד במלך בבל, להיות סיבה אל הגלות לשלחם מעל פניו: