מצפה אריה תנינא חלק ב שיח

מביא פר אחר כלל בכה"ג לא אמרינן מתוך כו' ומ"מ זה דוחק והנה הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ד' הקשה אהך דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן כו' מקדושין פ' האומר דף ס"ה דאיתא התם אבל איהי אי לאו דקים לה לא הוי אמרה ומתסר איהו בקרובתי' קמ"ל ואמאי באמת לא נימא הך סברא דמתוך שנאמנת לאסור את עצמה לקרובתי' נאמנת לאסור איהו בקרובתיה ותירץ דשאני התם דאיכא חזקת פנויה משא"כ בס"ת אין לה חזקה תחילה להתיר בבירור ע"ש ולפי דבריו גבי היתר עגונה דיש לה חזקת א"א אין לנו לומר הך סברא דמתוך שמפסיד ממונא נאמן להתירה לעלמא: אמנם דברי הט"ז מרפסין איגרא דהא התם ביו"ד איתא דין זה נמי אצל מנסך דאם אמר לו נתנסך נאמן אפילו אם אין עתה בידו והכא איכא ו היתר ועיין בספר טיב גיטין על מס' גיטין שתמה עליו בזה ולדידי קשה לי עוד מ"ש דגבי ס"ת ליכא חזקת היתר הא התוס' בב"ב דף ל"ג ע"א ד"ה לסוף כתבו על הא דגיטין דס"ת לא כתבתי האזכרות לשמן בזה הלשון כיון שהוא ביד לוקח כאילו יש עדים שנכתבו לשמה ונ"ל דזהו מטעם חזקה דאומן לא מרע אומנותו דהוה כמו אנן סהדי דעדיפי משאר חזקה דמעיקרא וכן כתב הש"ך בסי' קכ"ז בס"ק ט"ז בסופו דפועל דכיון שקיבל לעשותה בהכשר חזקה מיזהר זהיר ע"ש וא"כ כ"ש דלא מקלקל בידים וז"פ. והנה קושית הט"ז בלא"ה לא קשה כלל דמתוך לא אמרינן אלא היכא שהוא מפסיד הרבה אבל במה שהיא אוסרת את עצמה בקרובותיו ליכא הפסד כולי האי הא אטו היא יודעת שאם לא תהא אסורה עליהם יהא ברצונם של קרוביו לישא אותה ואיך אפשר למיקרי זה הפסד אבל מלבד קושיא הנ"ל עוד הקשה בספר פ"י דלמה צריך הש"ס למיפרך בכ"ג ביוה"כ הא יכול למיפרך מכל פיגול דקי"ל דאיתא במחשבה ולמה יהא מהימן למיפסל ולומר שחישב לפגל. עוד תמוה על הא דאמר ר' אמי נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן לפסול ס"ת וכ' רש"י ז"ל הואיל ואין בידך דזהו כאביי ולא אליבא דרבא דסבר כל שהי' בידו מעיקרא נאמן לאסור אע"פ שבשעה שמודיע אינה בידו ועיין בב"י מה שמביא בשם הרשב"א לחלוק על הרמב"ן שפסק כרבא הא ר' אמי ס"ל כאביי: ונראה לפענ"ד בישוב כל הקושיות הנ"ל דהא דאמרינן הך סברא דמתוך זהו דוקא היכא שהי' מקודם בידו לפסול ועכשיו שוב אינו בידו דלאביי לא סגי למהימן בכה"ג אמרינן דאם הוא מפסיד כולא אגרא אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו מהימן להפסיד ס"ת אבל אי לא הוה בידו בהך סברא דמתוך לחודיה לא מסתגי למיהמן ליה אלא בעינן תרווייהו שיהא מקודם בידו וגם סברא דמתוך כו' ומעתה לא קשה קושית הראב"ן דבכ"ג ביוה"כ כמי נימא מתוך שמפסיד הפר דהא זה בזה תליא דאי נימא דלא מהימן לומר שמפגל לא הי' בידו מעולם לפגל דגם אם באמת הוא מפגל בהזאתו ג"כ לא מהימנינן ליה ואף שהיה בידו לפגל בשחיטה או בקבלה והולכה דזה נעשה בצפון העזרה והי' שומעין שהוא מפגל וא"כ היה בידו לאסור מ"מ נראה מלשון הפוסקים דגם לרבא בעינן שהיה בידו לעשות מה שאומר היינו על שעה זו שאומר שנטמא צריך שיהי' בידו לטמא אבל אם בשעה שהוא אומר שנטמא לא היה בידו לטמא אף שהי' בידו מקודם לטמא בידים לא מהני גם לרבא א"כ הכא בכ"ג שהוא אומר שנתפגל בהזאתו דבר זה לא היה בידו כלל שאפילו אם היה מפגל בידים ג"כ לא מהמנינן ליה לאסור וצריך לומר דהגמרא פריך בין לאביי ובין לרבא ולפ"ז מה דמשני דמשכחת לה שאנו שומעין שמפגל ושוב היה בידו לפגל באופן זה שישמעו שהוא מפגל שוב מהימן מכח הך סברא דמתוך שנאמן להפסיד פרו נאמן לפוסלו אפילו אם לא שמע שום אדם שמפגל: ומיושב נמי קושית הפ"י דמהא דכל נפסלין במחשבה לא מצי הש"ס להוכיח די"ל כיון דבידו שיפגל בפה וישמעו שמפגל שוב נאמן אפילו לפוסלו במחשבה מכח הטעם דמתוך שנאמן להפסיד קרבנו נאמן לומר שנתפגל וממילא אפילו כה"ג ביוה"כ נאמן לומר שהיה מפגל במחשבה כמו שאר קרבנות כיון שיש בידו לפגל בדיבור ושישמעו שמפגל ועפי"ז מיושב מה דקא משני הש"ס דחזינהו בפישפש והנה בפשפוש לא הי' אפשר למיחזי אלא בהיכל אבל לא אפשר למחזי לפני ולפנים וא"כ מאי משלי הש"ס הא אכתי איך נאמן כשאומר שנתפגל בשעת הזאתו בין הבדים שזהו עיקר מה דפריך כמ"ש רש"י ז"ל למעלה ד"ה כ"ג ועיין ברש"י שהרגיש בזה וכתב וז"ל והא דמקשי' הכא דלמא דחזינה אהזאות דהיכל קאי וגבי עבודות דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיני' דרך לול עכ"ל ובאמת עיקר הדבר חסר מן הספר אבל לפי הנ"ל שפיר ניחא כיון דאפשר למיחזי בהזאות שנעשה בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הפנימי אחר הזאות שבין הבדים א"כ בשעת שהזה בין הבדים עדיין היה בידו לפגל אחר כך בהזאות שבהיכל שנעשה אח"כ וכל שיש בידו הוא מהימן בין לאביי ובין לרבא: שוב התבוננתי דיש להסתפק בדבר זה לרבא אי בעינן שיהא עכ"פ בידו על אותו שעה שהוא אומר כגון אם אומר שיום ט"ו בחדש פלוני נטמאו הטהרות בעינן שיהא בידו ביום ט"ו בחדש פלוני לטמא את הטהרות אבל אם ביום זה לא הי' בידו אף שבימים הקודמים הי' בידו לא מהני או כיון שהי' מקודם בידו אף שבאותו יום כבר לא הי' בידו ג"כ מהימן לאסור. הנה מלשון הפוסקים משמע דבעינן שיהא בידו בשעה שאומר שנטמאו וכן מצאתי שכן סבר הגאון בעל שו"מ מהד"ק סי' רס"ב שהקשה ג"כ אהך דכ"ג ביוה"כ הא לא הוי בידו כיון דלא מהימן אף אם יפגל במזיד וכמ"ש להקשות כן ואם נימא דכל שהי' בידו מקודם הוא מהימן ליכא התחלה לקושייתו דהא היה בידו של כ"ג לפגל בשחיטה ובקבלת הדם שהיה בצפון העזרה וישמעו שהוא מפגל אלא מוכח דסבר דבעינן שיהי' בידו לפגל במזיד לפני ולפנים: אבל מ"מ נראה לי דבמחלוקת תליא דהנה רש"י ז"ל פירש בהך דגיטין בהא דאמרינן התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה דסבר שלא יפסיד אלא שכר אזכרות והרשב"א הביא בשם ר"ח ז"ל לפרש שסבור הוא שאין לו שום הפסד דבהעברת קולמוס סגי ולטורח כזה אינו חושש ולפי דבריו הא דאקשינן ליעבר עליו קולמוס ולקדשו ר' ירמיה הוא דאקשי ליה ע"ש ולכאורה תמוה טובא על רש"י למה אינו מפרש כפירוש ר"ח ז"ל שסבור הוא שאין בידו לאסרו לס"ת שזה הפירוש הוא פשוט יותר אלא מוכח דס"ל לרש"י ז"ל דאין לפרש הכי דמ"מ היה בידו לעבוד העורות שלא לשמן ומשו"ה חשיב שהי' בידו מעיקרא אע"ג דבשעת כתיבתו שוב לא היה בידו ולר"ח בעינן שיהא בידו לאסור בשעת כתיבה להכי כיון דסבור דסגי בהעברת קולמוס שוב לא היה בידו לאסור לכולא ס"ת ואין להקשות הא היה בידו לומר עכשיו שלא עבד העורות לשמן דז"א דאמרינן דלא רצה להפסיד לכול' ס"ת אלא לאזכרות שיהא סגי בהעברת קולמוס ודוק. אבל כ"ז רק להפוסקים כאביי אבל להרמב"ם והטור והמחבר דפסקו כרבא דכל שהי' בידו מקודם נאמן אפילו אם אינו מפסיד כלום ופוסקים להך דינא דכל שמפסיד מהימן עכצ"ל דאפילו אם לא היה בידו לעולם מ"מ כשהוא מפסיד ממון מהימן לפסלו ודו"ק: עתה נחזור נא לענין נדון שלפנינו דאף אם נימא דמהש"ס גיטין הנ"ל יש לחלק דהתם שאני כיון שהי' בידו מקודם משו"ה מהני לצרף ג"כ הטעם דמתוך שמפסיד ממונו מהימן אבל מהאי טעמא לחודיה לא סגי