משיבת נפש חלק ב קכט

סימן א

בענין ק"ש של ערבית מי שלא קרא עד אחר שעלה ע"ה אי קורא קודם הנץ החמה

א) תשובה חזינא בדברי הפוסקים וש"ע (סי' רלה סי' ס"ד) בקרא קריאת שמע של ערבית אחר שעלה עמוד השחר לא יצא ידי חובתו ואם היה אנוס כגון שיכור כו' ותמוה בעיני כיון דנקטינן דהוי זמן שכיבה עד הנץ החמה א"כ איך יפטור מק"ש של ערבית שעדיין נמשך זמנה בשעת הדחק ואם לא קרא אין לך שעת הדחק גדול מזה לבטל מצות ק"ש לגמרי, ומה שיצא לראשונים כן ממתני' ריש ברכות דאמר ר"ג לבניו אם לא עלה ע"ה חייבין אתם לקרות ודייק הרשב"א [בחי' לדף ט' ע"א ד"ה ולענין] הא עלה לא, לענ"ד פשוט דרשב"י משום ר"ע פליג אר"ג ולהכי אמר ריב"ל להאי זוגא דרבנן כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ואי לא פליג אפילו בלא שעת הדחק נמי ואפשר לומר דדוקא לענין הברכות י"ל שלא תקנו חכמים הברכות של ק"ש למי ששהה במזיד כ"כ ופושע מקרי כמו שלא תקנו תשלומין למי שביטל תפילה במזיד כדאיתא (סי' קח) וגם בזה לבי מגמגם דהא לענין ק"ש של שחרית איתא במשנה (ט' ע"ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ומפרש בגמרא שלא הפסיד הברכות וכדאיתא (סי' נח ס"ו) ואם שם שעבר זמן ק"ש לכל הדעות לא הפסיד הברכות כ"ש בזה לאחר עלות השחר שעדיין הוא זמן ק"ש של ערבית כיון דאיכא דגנו בהאי שעתא נהי דפשע שאיחר כ"כ מ"מ אכתי זמן ברכות הוא

ועוד לפי דברי רשב"א דבשביל פשיעה אין קוראין אחר עלות השחר א"כ איך קאמר ר"ג רבנן כוותי ס"ל ולמה אמרו עד חצות כדי להרחיק א"כ עברו ג"כ על דברי חכמים כיון דלכתחילה הי' להם לקרות קודם חצות וא"כ אפי ס"ל שזמן ק"ש נמשך להלן עד עלות השחר מ"מ מחמת פשיעה לא יצאו ידי חובתם דמ"ל פשיעה דעד חצות לפשיעה דעד עלות השחר שאין טעם לחלק בכך

ב) וראיתי בכ"מ (פ"א ה"י) מק"ש רצה ליתן טעם דהדבר מסור לחכמים ובאינו אנוס לא מקרי תו זמן שכיבה וקשה להבין דברים הללו כי אינם מתישבים על הלב כלל ומי ישמע לדבר זה לבטל מצוה דאורייתא במקום שאפשר לקיימה עכ"פ יש לקרותה בלא ברכות דלא גרע מקורא לאחר זמן ק"ש שלא הפסיד כקורא בתורה והיה להפוסקים לבאר שמחוייב לקרותה עכ"פ ואיך נפקיע ממנו מצוה דאורייתא. וכן משמע פשטא דמתני' (ריש ברכות) דקאמר ולא זו בלבד כו' משמע דדמי לאינך דמעלות השחר בטלה מצותן לגמרי אלא דר"ש חידש לענין ק"ש כיון דאיכא דגנו עדיין זמן ק"ש של לילה אבל ר"ג ודאי לא ס"ל כן. (עיין לקמן סי' ג' אות ב', מה ששייך לכאן)

סימן ב בענין בתי התפילין

תשובה על דבר התפילין אשר עלה על דעת הרב הפוסל. ואמר כי שתים רעות עשה. חדא שאינם מעור אחד. זאת ועוד אחרת שאין בית החיצון רואה את האויר

א) הנה תחילה אומר שאף לפי דבריו אין כאן אלא רעה אחת שהיא כשתים לפי דבריו דודאי אם נניח שאין הפסול מפני שאינם מעור אחד וע"כ אנו צריכים לומר בזה דאף דמבואר בש"ע או"ח (סי' לב סל"ח) שצריכים להיות מעור אחד (רק) המ"א שם (ס"ק נב) הביא בשם סה"ת שמכשיר בחתיכות תפורות, והב"ח דחה דבריו ואי אפשר לומר שסה"ת חולק עמ"ש בטור וש"ע, כמו שעולה ע"ד המעיין בתחילה דהא דברי הש"ע מבוארין בש"ס מנחות (לד:) רק שסה"ת סובר דגם זה חשוב כעור א' וא"כ אין מוכרח מדברי הטור והמחבר ויתר פוסקים שנאמר שחולקין עליו וא"כ אם נימא שגם בנידון מה שהם דובקין בדבק חשוב כעור אחד וחיבור הדבק עושה אותם לאחדים א"כ ממילא שאין כאן פסול מפני שאין כאן בית החיצון רואה את האויר שהרי מה שמודבק תחתיו חשיב לא' וחשוב הכל עור א' וחיבור גמור

אלא שיש לחקור אם הפוסקים שוים בזה לסה"ת, ואם נימא (דשמא) בתפירה הוא יותר חיבור מדבק והנה ממ"ש במ"א שם שגם התוס' במנחות (לב. ד"ה דלמא להשלים) ס"ל כסה"ת והוא מ"ש שם ז"ל פי' בקונ' שאם חסרה מזוזה שיטה א' אי לאו דאין מורידין היו נוטלין שיטה אחת מס"ת ותופרין במזוזה והא דאמרינן בירושלמי בפ"ק דמגילה דתפילין ומזוזות אינם נכתבים אלא בעור א' ההוא בשלא תפר העורות זה בזה וכו'. ומזה הוכיח דתפורין נחשבין לא'. ולכאורה תמוה איך דחה הב"ח דברי הסה"ת בקש מבלי ראיה. אלא דלכאורה יש ראי' מדברי הרמב"ם (רפ"ה מהלכות תפילין) גבי מזוזה שכתב כתבה בשני עורות (אע"ג שדבקן בדבק) [ואע"פ שתפרן] פסולה וא"כ ע"כ צריך לפרש לפ"ז מה שאמר בירושל' שתפילין ומזוזות אינם נכתבים אלא על עור אחד היינו דאפי' תפרן לא מהני דומיא דמזוזה וא"כ מוכח דתפירה לא הוי חיבור וכן פסק בש"ע (י"ד סי' רפח סעי' ד') והוא נגד סה"ת ואגודה וכ"כ בב"י בי"ד שם להדיא דהרמב"ם והטור חולקים על תוספות ותמהני על מג"א שלא הביאם

ב) אכן בתר עיון נראה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ותחילה נעיר במ"ש התוס' הנ"ל דהירושלמי מיירי בלא תפרן ותימא דהא (בדף לג. ד"ה כתבה) הביאו לשון הירושלמי ז"ל ולמה לא תנינן שהספרים נכתבים בשני עורות ותפילין ומזוזות אינם נכתבים אלא בעור אחד ע"כ. ויש לתמוה לפי מה שפירשו דאיירי בלא תפרן א"כ היכי קאמר שהספרים נכתבים בשני עורות הא גם ספרים צריכין לתופרן בגידין כמבואר במגילה בגמרא ופוסקים. ועוד קשה דהא דברי התוס' הובא באגודה שם בשם ר"י ובפ"ב דסוטה (יח. ד"ה כתבה) כתבו בשם ר"י ז"ל ופי' הא דאמר נמי בפ' ראוהו ב"ד אפי' לרבנן דאמרי קרן פרה פסול כיון דאית בה גילדי גילדי כשנים וג' שופרות דמי ואע"ג דמחברי התם נמי דרכו להוסיף גלד א' בכל שנה והרי הוא כמביאו משופר אחר וכו' וניכר התוספת ולא מהני חיבורו ודמי כאילו גט שכתבו בב' דפין ותפרן יחד דפסול עכ"ל וא"כ דברי ר"י סותרין זה את זה דבמנחות הביא אגודה בשמו ז"ל ותירץ ר"י דבשתפרן כעור א' דמי עכ"ל

לכן נראה ברור דלא מכשיר הר"י רק בתפרן קודם הכתיבה דכיון דחשוב כעור א' וכתב עליו כשר אבל אם כתבו בב' חתיכות ואח"כ תפרן מודה הר"י דפסול דנכתבו בפסול שהרי כ"ז שאינה מחוברת פסולה ואפשר ליתן טעם דבתפילין ובמזוזות דבעינן כתיבה כסדרן דכתיב והיו בהווייתן יהיו א"כ בעינן נמי שכתיבה תהיה כסדרן משא"כ בשכבר נכתב בפסול ובמה שתופרן ומחברן לאחד הרי נגמר בפעם א' כתיבת החצי השני' ובעינן דוקא שיכתוב כסדרן והכתיבה תהי' כסדר אבל הכא מתחילה היו פסולין משא"כ בס"ת וא"כ א"ש מה שהקשתי על התוס' מה הפרש בין ס"ת ומזוזה ותפילין דלפ"ז א"ש דבס"ת אפי' כתב העמוד בשני חתיכות ואח"כ תפרן נמי כשר אבל במזוזות ותפילין אם כתבן בב' חתיכות ואח"כ תפרן פסולין וכן בגט דפוסל הר"י נראה ג"כ הטעם דכיון דבעינן שיהי' ספר אחד וב' ספרים פסולין א"כ אין הכשר לגט זה עד שיתפרן יחד ובגט פסלינן בכתבו על המחובר וקצצו והטעם מפורש בגמרא (גיטין כא:) דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה משא"כ זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה וכאן נמי הרי מחוסר תפירה ונתינה ובגט בעינן שאחר הכתיבה