משיבת נפש חלק א קכו

אבל ראב"ן כ' דשלא לחזור הוי ק"ד. ומצאתי לרבינו באורים (סק"ז) שכ' באמת דתלי' בהך דלפי דברי המרדכי בעינן קנין מגוף החפץ גם שם בעינן שיקנה מגוף החפץ. ובאמת קשה להעמיד כן בסתימת הפוסקים שלא ביארו כן בפירוש. גם רמ"א סתם שם וגם אי תלי' בהא למה נתפוס דעת המרדכי נגד הנ"י ורש"י רבן של ישראל

ובאמת י"ל דגם המרדכי מודה בהך דקיבל עליו קרוב או פסול דסתם קנין אלים ומועיל התם שפיר. כיון שלא קנו מידו רק שידו כד"ת סגי בקנין כל דהו אבל בפשרה שהוא לוותר על תביעתו בזו צריך קנין כמו בהקנה לו מתנה. ויצא לו להמרדכי דבעינן קנין גמור מהא דסנהדרין (ו סע"א) דא"ר אשי ש"מ פשרה א"צ קנין דאי צריך קנין ל"ל תלתי תסגי בתרי וליקני מיני' ופירש"י דכיון דקנו מיני' לא יהא אלא מתנה בעלמא ומדעתו עי"ש א"כ משמע דהקנין באופן שיועיל במתנה ג"כ לכן ס"ל דבעינן קנין גמור. משא"כ בקיבל קרוב או פסול כיון דאיתא בסנהדרין (כד:) שלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מאי שלח להו אין לאחר קנין כלום. ואי מיירי בקנין גמור תקשי מאי מספקא להו לא יהא אלא מתנה וכקושי' רב אשי ואף דבש"ס לא חייש לקושיא דרב אשי וצ"ל כמ"ש התוס' דכיון דלא בקיאי בפשרה שפיר הוי כמו קנין בטעות וזה לא שייך בקיבל קרוב ופסול דבאמת איירי בלא טעו וא"כ מאי מספקא להו. אע"כ מספקא להו בקנין בעלמא אף שלא קיבלו בפירוש מן החפץ ואפ"ה אין לאחר קנין כלום. לכן י"ל דהתם לכ"ע מהני סתם קנין לכן סתם רמ"א שם אף דמלשון המרדכי משמע קצת דקאי אהך דאתן לך אינו מוכרח כלל ע"ש

איברא דמלשון המרדכי שכ' והחפץ צריך להקנות ולמה לא ביאר באם הפשרה על דמים ולא על חפץ כמו שביאר בסמ"ע. נ"ל סייעתא למ"ש והארכתי בתשובה והיא בספרי בחלק אה"ע דקנין אתן לא שייך רק בדבר המסויים כגון חפץ ידוע שנוכל להקנות מיד ולא שייך לשון אתן. לכן גם בפשרה שמקבל קנין היינו שיהי' לו חלק בחפץ כפי מה שיאמרו הפשרנים. אבל בדבר שאינו מסויים אתן לשון חיוב היא והשגתי על האחרונים דמחשבי לתנאים קנין אתן והבאתי ראיות ברורות ע"ז אין כאן מקומו ואף דמתשובות רשב"א (סי' אלף לג) לא משמע קצת כן אין להאריך כאן

ג) ועוד אפילו נימא דקנין דפשר דרך חיוב הוא הרי מתחייב אפילו בדשלב"ל כדאיתא (בסי' ס סעיף ו). ואם מת דבר זה מתורתו של רבינו בתומים למדנו שאם נתחייב בדמים גם היורשים מחוייבים לקיים ע"ש (בסק"י) הן אמת שיש לדקדק בעיקר ראית הבעה"ת שער סד ריש ח"ב) דמתחייב בדשלב"ל מחיוב דאקני. וקשה לפי הך דעה שיכול לחזור בו קודם שקנה כדאיתא (בסי' קיב ס"א ברמ"א) א"כ נימא גם מתחייב בדשלב"ל יוכל לחזור. וראיתי בגידולי תרומה שם שביקש להביא ראי' מחיוב מזונות שמשתעבד (לדשלב"ל) [בדשלב"ל היינו שירויח בשנים הבאות]. ואין זו ראי' כלל דשם משתעבד מיד לכן אפי' במתו בנותיהם ניזונות ממשועבדים שנשתעבד מיד על כל החיוב רק זמן הפרעון מחולק כפי זמן המזונו' ואין ראי' רק מדאקני. א"כ תקשי להרשב"א וסייעתו שיוכל לחזור מדאקני נימא גם בחיוב יוכל לחזור קודם שבא לעולם דדיו לבא מה"ד להיות כנדון. גם ק"ל על מה שכתב בש"ע דאפילו שעבוד ל"מ על דשלב"ל רק בלשון חיוב כדאיתא (בסי' ס ס"ו) והרי כל עיקר דינו של בעה"ת הוב מדאקני ושם איירי בשעבוד. ואי ס"ל להמחבר לחלק דהתם כיון שחייב לו בלא"ה א"צ ל' חיוב א"כ מנ"ל כלל ללמוד שמתחייב בדשלב"ל בדבר שאינו חייב כלל. וגם מה לי חיוב מקדם או מתחייב ומשעבד עצמו עכשיו. גם לפי רשב"ם דמשום נעילת דלת הוא או ששיעבוד עדיף מקנין א"כ אין ראי' מדאקני להתחייב בדבר שאינו חייב

וגם הלום ראיתי למרן בתומים (סי' ס ס"ק יא) שהביא הקושיא בשם כנה"ג אהא דפריך בקדושין (עח:) יכיר ל"ל אי ליתן לו פי שנים פשיטא מי לא מצי יהיב במתנה ומשני בנכסים שנפלו אח"כ ולר"מ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס. וקשה הא יכול להתחייב בתורת חיוב ותי' לרשב"א דיכול לחזור מדאקני מתורת חיוב הי' יכול לחזור משא"כ כשזכה בתורת בכורה לא מצי לחזור. ותמוה בעיני דא"כ ל"ל לאוקמה בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הא גם לר"מ קודם שבאו לעולם יכול לחזור כדס"ל לר"ה באיזהו נשך (סו:) וא"כ מאי קשי' לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הא נ"מ דאילו מטעם מתנה הי' יכול לחזור קודם שבא לעולם משא"כ מתורת בכורה שוב אינו יכול לחזור. לכן הי' נראה איפכא דודאי יש להבין מאי קושיא הא יכול ליתן במתנה דילמא אינו רוצה ליתן במתנה שמא יצטרך אח"כ לנכסים בחייו ולא יוכל לחזור בו משא"כ כשמזכהו בתורת בכורה הנכסים ברשותו כל ימי חייו. וצ"ל הקושיא שיתן לו במתנה לאח"ז שעה קודם מותו שיכול לחזור בו כל ימי חייו. וא"כ ל"ק שיתן בתורת חיוב דשוב אין יכול לחזור כמו שהביא בתומים (ס"ק י) בשם כנה"ג. ותמהני אף גם על זאת שנראה מדברי התומים שיכול לחזור בחיוב ולא משמע כן מש"ע והפוסקים. מיהו אכתי קשה יתן במתנה על תנאי שיכול לחזור אם ירצה א"כ אכתי יכול ליתן בתורת חיוב רק שישייר תנאי שיכול לחזור אם ירצה. ואפשר לומר דבלא"ה יש להבין מאי קשיא דיכול ליתן במתנה הא במתנה לאח"ז יכול לחזור וא"כ יש לחוש שיטענו היורשים שחזר. וצ"ל דמסתמא אין נאמנים שחזר בו לכן הוי שפיר מיגו שזוכה כמו בחלק בכורה. וא"כ במתנה בהדיא די"ל דלאו מיגו הוא דניחא לי' לזכותו מטעם בכור דאל"כ יטענו היורשים שחזר בו כיון שהתנה בהדיא על חזרה וטענינן ליורשים

ד) נשוב למה שהוחלנו דעכ"פ הדבר פשוט דאם קיבל ק"ס על הפשרה גם היורשים חייבים. הן אמת שכפי דברי הרמב"ם דאין יכול לשעבד עצמו בדבר שאינו קצוב תקשי מה מועיל קנין על פשרה הא הוי דשא"ק. וצ"ל דמ"מ אלימא מילתא ע"י קנין וכמ"ש בנ"י דהא איכא מ"ד דאף בלא קנין מהני פשרה והיינו מצד קבלתו [ע' סנהדרין ו' סע"א ובנימוק"י שם] וא"כ יש מקום לומר שאם לא קנו על גוף החפץ לא מהני לגבי יורשים שהרי הם לא קיבלו לפשר. אלא דלפי מה שאנו תופסין סברת הרמ"א והסמ"ע ע"כ כוונת הק"ס להתחייב ומהני גם גבי יורשים. ועוד נראה דהא קשה להרמב"ם מאי פריך רב אשי ליקני מיני' הא קנין לא מהני לדבר שאינו קצוב ודוחק לחלק בין הא דדמי טפי לדברים הניקנים באמירה דאיך פריך [בסנהדרין שם] בפשיטות ליקני מיני' הא הוי דשא"ק. לכן נראה דניהו דהרמב"ם ס"ל דאינו משועבד בדשא"ק והיינו מזונות היינו משום שאין קצב ידוע ומשתני' כפי (הדין) [הזמן] משא"כ בהך פשרה דליכא רק גילוי דעתא בעלמא ואין הזמן גורם השתנות לכן גם להרמב"ם נקנה בקנין. וא"כ נקטינן דעל היורשים לקיים ותו לא מידי: