מנחם ציון מז

להטותן הן לטוב הן למוטב שטבע יסוד העפר להביא עצבות ועצלות וצריך להשתמש בו לעבודת הבורא ב"ה להכיר א"ע שפלותו ומיעוט בינתו עומד בדעת קלה לפני תמים דעות וטבע יסוד המים להתגורר אחר תאות רעות. ע"כ צריך להטותן ליראת שמים ולאהבת הבורא ב"ה והנה בין שמאי והלל לא היה הפרש גדול רק ששמאי דחה באמת הבנין כשבאו אותן הגרים לפי שראה דעתן מוטעת ומשובשת מאוד שזה רוצה ללמוד כל התורה כשעומד על רגל א' ואפילו תורה גשמיות אי אפשר ללמוד כך. וע"כ לא רצה להכניס את עצמו בזה אבל הלל מדה אחרת היתה בו שהיה אך טוב וחסד וטרח בחכמתו עד שהביאם לתכלית האמת וגם הלום ראה גולגולת שצפה ע"פ המים פירוש שראה אדם א' שהיה צופה ומביט בדעתו לחקור במופלא ממנו ועדיין מצואתו לא רחץ שלא נטהר יפה ממדותיו ותאוותיו הגשמיים לפחוז כמים ע"כ אמר לו על דאטפת אטפוך: עד שאתה צופה ומביט להתבונן בדברים אחרים אשר לא הורשית יותר ראוי לך לפשפש במעשיך ולתקן מדותיך ובזה תלך לבטח דרכך

לקטו ממנו עומר לגולגולת מספר נפשותיכם משמעות הכתוב שהציווי היה שילכו כ"א עם כלי המדה המחזיק עומר למכסת נפשות ביתו עומר לכ"א ובלתי ספק שהיה בזה איזה עצה טובה כמו כל המצות אבל לפי פשוטו אינו מובן כי יגיד עליו ריעו במקרא שלפנינו מוכרח שלא עשו כן שנאמר וימודו בעומר ולא העדיף וגו' ואם בתחלה לקטו שיעור עומר לכ"א למה הוצרכו למדוד אח"כ וגם מהו החידוש שלא העדיף והחסיר ע"ק מ"ש והמן כזרע גד לבן ועינו כעין הבדולח שהם דברים סותרים כי מראה הלבן הוא אחד מן הגוונים אבל בדולח הוא דבר ספיריי ומזוכך ואין לו שום גוון כלל והענין הוא שכל מעשה בני אדם כלולים בשלש אמות והם מחשבה דבור מעשה. והנה במחשבה לבד אין די כי לא יכולין להבין כוונת האדם ואין אדם יודע מטמנותיו של חבירו מה בדעתו ורצונו גם במעשה שלו עדיין א"א להבחין למה ועל מה הוא עושה כך אכן הדבור הוא המזווגם שעל ידו מתגלה מחשבתו הנכרת