מנחם ציון ב

פרשת בראשית

ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש וגו' אמרו חז"ל ברכו במן וקדשו במן להבין דבריהם נקדים מה שכבר דקדקנו עמ"ש ויאמרו בנ"י מן הוא כי לא ידעו מה הוא כי לפי משמעות הכתוב היה להמן איזה שם עצם רק הישראל שלא ידעו שמו העצם קראוהו מן וא"כ הדבר תמוה דלא אשתמיט בכולי קרא בכל התורה להזכיר את המן בשמו העצמי' עוד לדקדק שלשון מן שייך רק על דבר אישי ומלת מה מורה על דבר חפצי ואיך הרכיב שני הלשונות על המן שהוא דבר חפצי אמנם כן ידוע ומפורסם כי עיקר כוונת הבורא בבריאת שמים וארץ ותולדותיהן היה סוף המעשה אשר עשה את האדם לנפש חיה וכבר נתקשו המפרשים על אמרו נעשה אדם בלשון רבים והפליגו בזה באמרם שמשה רבינו בעצמו משכתב התורה מפי השי"ת הקשה לשאול למה אתה נותן יד לפושעים ופתחון פה למינים ויהיה להם מקום לטעות והשיב לו הקב"ה מה איכפת לך מאחר שאנכי מצוך לכתוב ישרים דרכי ה' כלם מתאימות ללמוד מהם עצות טובות ודרך הקודש ומה לנו לשוטים שיקלקלו ופושעים יכשלו ואות אחת מן התורה לא יעקר אשר הוא מורה דרך טוב ונכון למוצאי דעת הנה כי כן אחוה דעי בכוונת דבור זה ועצה טובה הנמשכת ממנו. והוא שישעיה הנביא אמר אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך כי בדבר ה' שמים נעשו וכל הנבראים נתהוו מרוח פיו ודבורו של מקום אמת נכון הדבר שאי אפשר בכח האדם להשיג איך שייך אצלו ית"ש דבור שהמלאכים הם שכלים נפרדים וכשהשכל נפרד נמשך אל האדם יש בו בחינת דיבור ועד עתה עדיין לא זכינו להיות לנו הדבור בשלימותו זולת משה רבינו ע"ה רק שאנחנו מקוים כי יערה עלינו רוח ממרו' מעט מעט אחת לאחת עד שישתלם אצלינו הדבור בשלימות ואולם עתה אנחנו ערלי שפתים ואין בכחינו להשיג פנימיות גילוי קדושתו כמו שא"א להתלמיד להשיג פנימיות מרבו רק מה שמתגלה אליו כפי דבורו. וע"כ נאמר במשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים שהתגלותו נמשך מפנימיות קדושתו לפנימיות משה והגם כי קצר מצע שכלנו לדעת עד מה. רק