מנחם ציון טו

ועצם לא תשברו בו אמת נכון הדבר שכל חקה היא בלא טעם ואולם אף בפרה אדומה מצינו במדרשים ופיוטים שחקרו חז"ל לתת בה טעם. כי כשנרגיש טעם במצות בלתי ספק שנעשה בתשוקה יתירה מאשר לא נדע תכלית עשייתם. ע"כ אמרתי לתת טעם למצוה זו אף גם זאת אל יפול לב אדם לומר שדרוש הזה כעת שלא בזמנו אחרי שאינה נוהגת בזמן הזה לא כן הדבר. ידוע תדעו שעתים הללו לא יתחשבו כלל בגדר הזמן. וביאור הדבר כי הבורא ב"ה כלל בריאתו בשלש דברים והם עולם שנה נפש. עולמות אין מספר וכל אשר בהם כל הברואים והיצורים והנעשים למגדול ועד קטון. אף כל הזמנים יום ולילה חודש ושבת לא ישבותו הכל ברא לכבודו זה לעומת זה להללו ולשבחו ולספר הודו שהזמן גם הוא מחויב לעשות רצון קונו ולהודות לשם קדשו. כמו בנפש האדם כל אבר מיוחד למצותו. כל עומת זה בזמן שבשנה כל יום מיוחד למצותו הנוהגת ביום ההוא. והיינו בזמן שבהמ"ק היה קיים שקיימו ישראל כל המצות והקריבו כל הקרבנות ואז היינו בגדר הזמן של תכלית כוונת הבריאה משא"כ עכשיו עת רעה היא ואין אנו בגדר הזמן ואין מוקדם ומאוחר בשגם ישנם צדיקים בדור אשר נפלאה דרכם ומעשיהם עמקו ורמו גבוה מעל גבוה ע"כ המה למעלה מהזמן. ואנחנו לא נוכל להדמות להם. לזאת אכנה מעמדינו אלה פה היום משם נופלים תחת הזמן. ואין שום דבר שנוכל לומר עליו שאינו נוהג עתה. כי אין כאן זמן כלל ע"כ אומר טעם מצוה זו

כבר דקדקנו על מ"ש משה ע"ה כמה פעמים ואני ערל שפתים. הלא בוודאי האמין בהשי"ת שהבטיחו ואנכי אהיה עם פיך ואולם שורש הדבר הוא שבקש על הדבור שיתגלה בו ולא יפול אחור לעצור במילין בשביל שום אדם שבעת ההיא הדיבור בגלות. וביאור הענין כי ידוע שפרעה היה מלך גדול ורב ואומה שלו המצריים היו רבים וחכמים גדולים בכל החכמות כשפים וטבעיים וכמו כן הישראל שדרו ביניהם היו משוקעים בדברים הללו ואת ה' לא ידעו ערלה אזנם משמוע ולתת