מנחם ציון קכא

וע"כ בכל ערב שבת אחר חצות תתחיל הנשמה לעלות ולחזור לשרשה למעלה מעט מעט. רק למען שלא ישאר הגוף נרדם ועיף כמו בעת השינה לכך יורד עליו חיות אחר כמו כן מעט מעט אחד באחד יגשו והיה משנה וזה נקרא לחם משנה וע"כ כל אדם בשבת הוא בריה חדשה ממש כמו בעת היצירה ולכן לא התענו אנשי משמר ומעמד ביום הראשון לפי שהיא ממש יום ג' ליצירתם. וע"כ כעס משה על אותם שהותירו מן המן לפי שלא הרגישו בתוספות החיות ונשמה יתירה וגם מורה שנפשם עדיין לא מטוהרה. שכל אדם מחוייב להרגיש זה שבעבור כן נאמר ראו כי ה' נתן לכם את השבת שהוא דבר הנראה לעינים שמרגישים בו הכל ומאמינים באמת גמור אשר לזאת אמרו שאפי' ע"ה ירא לשקר בשבת שמתגלה סוד האמת ומפאת כן כל מעשי ודבורי בני אדם בימות החול אף כי טובים ונכוחים המה. מכל מקום פעולתם רק בעולם העשיה תחת הזמן בעלמא דשיקרא ואינן יכולין להתעלות ולהשיג אמיתת עובדיהם עד היכן מגיע עד יום השבת שהיא נקודה האמצעית אליה תשובנה כל העובדות של ימות החול שהיא למעלה מהזמן וראיה לדבר שבכל בריות ימי החול נאמר ויהי ערב ויהי בוקר ובשבת לא נאמר כן והוא בעבור שמראה הערב והבוקר לא שייך רק בימות החול שהם תחת הזמן אבל יום השבת הוא למעלה מהזמן וע"כ לא אמר משה מצות שבת עד שירגישו בעצמם וכן היה שבערב שבת באו אליו נשיאי העדה שהמה הגדולים וטובים ואמרו לו שמרגישים לחם משנה ואז אמר להם משה הוא אשר דבר ה' לאמר שבתון ש"ק את אשר תאפו אפו וגו' פי' שעד יום השבת תעשו כל עובדותיכם שהם צריכין עשיה כגון אפיה ובישול כך כל מעשיכם של חול המה רק מעולם העשיה. ואת כל העודף אותו הנשמה היתירה שאתם מרגישים הניחו לכם למשמרת עד הבוקר. פירוש שבוקר הוא מורה על האמת שנראה לעינים וערב נקרא אמונה והוא שאמר דוד להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. וביום השבת אמר להם אכלוהו היום כידוע שכל מקום שנא' היום מורה על אותו היום. והיום בלבד יש לכם מדריגה זו והיום לא תמצאוהו בשדה ששדה הוא מקום הפקר רק תלכו בדרך כבושה

וטעמו כצפיחית בדבש. הנה לכאורה הכתוב בא לסתום ולא לפרש כי מצינו כמה מינים שמטגנין בדבש וכל אחד טעמו חלוק מחבירו ואנחנו לא נדע לאיזה טעם המשיל את המן. אבל הנכון הוא כי מזה נשפוט שהיה להמן כל הטעמים של מיני מרקחת מעשה רוקח אמנם נשוב נתפלא למה לא כלל ג"כ כל המראות והריחות אבל הענין הוא בשכבר דקדקתי ע"פ ויאמר משה לקטו ממנו עומר לגולגולת משמעות הכתוב כי בהליכתם ללקוט היה כלי המדה בידם ואילו כן מאי רבותא שלא העדיף והחסיר המרבה והממעיט וביאור הדבר כי ידוע שכל אשר יחפוץ קרבת אלקים צריך לקשט מדותיו ולהרגיל טבעו במדות טובות וישרות והנה שורש כל המדות טובות הוא מדת אהבת חסד ולהיות טוב לכל וכמ"ש על מצות ואהבת לרעך וגו' ולהרבות שלום עם כל אדם ובסיבה זו תסור קנא' איש מרעהו. וענין זה הורה לנו הכתוב באומרו שמלתך לא בלתה מעליך מזה נשפוט כי כל ארבעים שנה הלכו בטכסיס וסיגנון אחד בשגם שלכל אחד היה תשעים חמורים טעונים אעפי"כ היו מסתפקים במלבוש אחד ולא בקשו טכסיסי מלבושים חדשים כמנהג העולם בזמן הזה אשר חדשים לבקרים מתחדשי' לשנות סיגנונות מלבושיהם בכל יום משונה מחבירו וזה היה החסד נעורים שאחז"ל בשביל ג' דברים נגאלו ממצרים שלא שינו שמם ולשונם ומלבושם כי כל מגמת חפצם היה רק להמשך אחרי ה' ילכו הגם כי במצרים כבר פסק השיעבוד והי' להם שדות וכרמים לא פנו אל רהבים אכן החזיקו במדת אבותיהם שלא לשנות מנהגם ובזה ביארתי מה דפליגו רב ושמואל בפסוק ויקם מלך חדש ח"א חדש ממש וח"א שנתחדשו גזירותיו דצ"ל ענין מחלוקתם דפליגו במציאות וגם אין בזה נפקותא לדינא אבל שורש הדבר כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ואלו ואלו דא"ח. והוא כי מלך נקרא מנהיג והתנהגות המדינה נקרא מלכות דהיינו שלוקחין ומסכימים על הנהגה להתנהג כזאת הן במלבושים או באכילה וכו' וזהו כוונת רב שאמר מלך חדש ממש מורה על ההנהגות החדשות בענייני החיים ושאר דברים וע"ז בא שמואל לפרש ולהודיענו כי מחמת זה נתחדשו גזירותיו וכנ"ל וזהו אשר לא ידע את יוסף כי תחלת