מלאכת שלמה על משנה סוטה ג:ח

מה בין האיש לאשה וכו'. בתוספתא קחשיב עובר על מ"ע שהזמן גרמה מה שאין כן באשה האיש עובר על בל תקיף ועל בל תשחית ועל בל תטמא למתים מה שאין כן באשה האיש נידון כבן סורר ומורה ונעטף ומספר ואין האשה נעטפת ומספרת האיש נמכר ונשנה ואין האשה נמכרת ונשנית האיש נמכר לעבד עברי ונרצע וקונה לעבד עברי ואין האשה נרצעת ונמכרת וקונה. ולא קתני התם כל הני דמתני' ותימא אמאי לא חשיב נמי סמיכות ותנופות והגשות וקמיצות וכל הני דתנן בפ"ק דקדושין בין כהן לכהנת ולא קתני נמי שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון משא"כ בעבריה הזב מטמא בראיות ולא הזבה מצורע אסור בתשמיש המטה ולא מצורעת כדמפרש בפרק ד' מחוסרי כפרה מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה. תוס' ז"ל:

האיש פורע ופורם וכו'. דכתיב איש צרוע ומ"מ לענין טומאת נגעים אית לן קרא יתירא והצרוע אשר בו הנגע לרבות אשה דהא קרא יתירא הוא ולא איבעיא ליה למיכתב אלא בגדיו יהיו פרומים דהא במצורע קמיירי אלא לרבות צרוע שני כגון אשה:

האיש מגלח על נזירות אביו. מפ' בפ' בתרא דכריתות דף כ"ז דדוקא על מעות סתומין ולא על מעות מפורשין. בפי' רע"ב ז"ל והיה בנו נזיר פי' ר"ל שהיה הוא ואביו שניהן נזירין או שלא היה הבן נזיר בחיי אביו אלא שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו הבן מגלח על מה שהפריש אביו ובזה הלשון של רע"ב ז"ל שבכאן מכוון עם מה שכתב בספ"ד דנזיר:

האיש מוכר את בתו וכו' וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א גרסי' בבא דהאיש מקדש קודם בבא דהאיש מוכר:

האיש מקדש את בתו דכתיב ואמר אבי הנערה את בתי נתתי לאיש הזה באביה נתלית נתינתה. ומכאן תבין דמה שכתוב בפי' רש"י ז"ל כשהיא קטנה וכמו שהעתיק רע"ב ז"ל דלא דוקא אלא כל זמן שלא בגרה קרי לה קטנה וכדתנן בהדיא האיש מקדש את בתו כשהיא נערה וכו':

ואין האשה נסקלת ערומה. נראה דגרסינן ערומה הרי"ש בשור"ק והמ"ם דגושה כמו לשון רבים דערומים שבשפירושו לשון ערטילאין הוא דגוש המם כדכתיב ויהיו שניהם ערומים וכן בברכות דשחרית מלביש ערומים בדגש המם והנקבה אפילו בלשון יחיד המם דגושה והריש בשורק ומאן דגריס ערומה הריש בחולם כמו הזכר בלשון יחיד שהוא ערום בחולם צריך לגרוס ערומה המם רפויה אבל בשורק והמם רפויה לא גרסי' דהוי לשון חכמה כדאיתא במסרה פ' בראשית דחכימין רפין וערטילאין דגשין דאע"ג דמסרה לא מיירי אלא בלשון רבים דזכרים ממנו נלמוד לנקבות רבות דערומות ברפא המ"ם הוא לשון חכמה ובדגשות המ"ם הוא לשון ערטילאות ואפי' בלשון נקבה יחידה איכא נמי לחלק חילוק זה דזיל בתר טעמא כלום הוצרכנו לחלק אלא מפני המ"ם הנקראות במבטא ומוצא הפה הכא נמי גם ביחידה איכא האי טעמא גופיה דוק והכי נמי אשכחן לה במקרא בספר הושע פן אפשיטנה ערומה [ שם המסורה בקובץ בלא וא"ו .] הר"ש בשורק והמ"ם דגושה:

ואין האשה נתלית בפ' נגמר הדין נפקא לן מכי יהיה באיש ולא באשה. וביד פ' עשירי דהלכות טומאת צרעת סי' ח' ובפ"ג דהלכות גניבה סי' י"ב ובפ"א דהלכות עבדים סימן ב':