מלאכת שלמה על משנה נדרים ב:ב

קרבן לא אוכל לך מותר מילתא דפשיטא היא אלא משום אחריני נקטה וש"מ דר"מ היא אלא שבבית יוסף סי' ר"ד הקשה וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי וליתסר וי"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי ביה שנשבע בקרבן שלא יאכל ליה אבל בחומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמע טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע"כ:

הא קרבן שאוכל לך לאשמועי' דבחיי קרבן קאמר:

לקרבן לא אוכל לך לאשמועי' דשאני ליה לר"מ בין לקרבן בשב"א בין לקרבן בפת"ח כלומר בלמ"ד שבאית משמע לקרבן יהא אבל לקרבן בלמד פחוחה משמע לא קרבן והכי מוקמי' לה בגמ' כר' מאיר דאי כר' יהודה מאי אריא קרבן לא אוכל לך דשרי אפילו קרבן שאוכל לך נמי שרי עד דאמר כקרבן בכא"ף הדמיון: ולפי זה צריך לגרוס כך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. וביד פ"א דהלכות נדרים סי' י"ט. ובטור י"ד סי' ר"ד. וכתב שם בית יוסף בפ' שני דנדרים תנן קרבן לא אוכל לך. הקרבן לא אוכל לך לא קרבן לא אוכל לך כך נראה שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל והר"ן ז"ל ודלא כגרסת הספרים דגבי הקרבן גרסי' שאוכל לך ע"כ ואיני יודע היכן מצא ז"ל זו הגרסא להר"ן ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל כאן בפירושו לגמרא קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר משום דכי אמר קרבן לא אוכל לך אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אישתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל הא קרבן שאוכל לך נמי שרי דהי קרבן קאמר דעביד איניש דמשתבע ביה ולאו מידי קאמר ע"כ:

שבועה לא אוכל לך שבועה וכו' ספ"ד דהלכות שבועות: ואיתה ר"פ שבועות שתים בתרא ומוכח מן התוספות אשר שם דגרסינן במתני' השבועה שאוכל לך בה"א ע"ש וכן הוא ג"כ בפי' הר"ן ז"ל דהוי בבא דשבועה דומיא דבבא דקרבן וז"ל הר"ן ז"ל ונראה בעיני דהא קרבן גרסי' וכדכתיבנא ודכוותה בשבועה הא שבועה דמאי דתנא דמותר בקרבן קתני דבשבועה אסור וליכא למימר דהקרבן גרסי' דהתנן בפירקין דלעיל דהקרבן אסור לר"מ והיכי תנן הכא דשרי דהא מתני' נמי כר"מ אוקימנא לה בגמרא אלא ודאי כדאמרן ע"כ. וכן נמי גרסינן לשבועה לא אוכל לך למ"ד פתוחה דומיא דבבא דלקרבן לא אוכל לך דהוי למ"ד פתוחה וכדכתבינן. ובטור י"ד סי' רל"ז:

לשבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע לא שבועה מה שאוכל לך [הגהה נלע"ד שצ"ל לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא אסור בשבועה וכן ג"כ מצאתי מוגה בפירוש הרא"ש ז"ל בתלמוד רב"א ז"ל] הא מה שלא אוכל לך יהא בשבועה ואף ר"מ מודה דאמרינן בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן משום דשבועה חמירא רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל: וכתב עוד הר"ן ז"ל לשבועה לא אוכל אפי' בלמ"ד פתוחה אסור דאע"ג דלמ"ד פתוחה לא משמע ומתני' ר"ת היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אפ"ה בשבועה אסור ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בפ' שבועת העדות באיסור' דאית ביה ממונא לית לי' אבל באיסור' גרידא אית ליה ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינם חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינם אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא נינהו אפילו ר"מ מודה דאמרי' בהו מכלל לאו אתה שומע הן ע"כ:

זה חומר בשבועות. לא מצינן וכו' לשון ר"ע ז"ל עד משמע דנדר הוי וכו'. אמר המלקט פי'. דנדר הוי מדרבנן אלא דאינו חמור כשבועה להתחייב מלקות וקרבן שבועה. וגבי קרבן וכו' וכתו' בתשובו' הרשב"א ז"ל סי' תתנ"ד וז"ל ולפי מה שפירשתי דאסור לישאל על השבועה אשי' בימיהם הא דאמרינן הנודר כאילו בנה במה והמקיימו וכו' ה"מ בנדר אבל לא בשבועה ואיו להקשות לחשוב חומר זה בהדי חומר בשבועות מבנדרים שאסור לישאל עליה הא לא קשיא דהא בהא תליא מילתא דאיכא נמי חומר בנדרים שמצוה לישאל עליהם ע"כ:

וחומר בנדרים מבשבועות כתב הר"ן ז"ל בפ' שבועות שתים בתרא דף ש"י ע"א דמש"ה לא תני הכא חומרא אחרת בנדרים מבשבועות דמתפיס בנדר נדר ומתפיס בשבועה לאו שבועה משום דמשכחת לה התפסה בשבועה בגברא אגברא כגון ששמע חברו שאמר שבועה שלא יאכל זה הבשר ואמר הוא ואני ג"כ כמוך דבכה"ג מתפיס בשבועה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל שלדבריו ז"ל נצטרך לומר דלא תני אלא הדברים שהנדרים חלים עליהם ולא השבועות אבל שאר דינים לא תני כלל או מפני שאין להתפסה ענין לשבועות שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס דהיינו הנדרים והנזירות לא איסור גרידא ע"כ בקיצור מופלג. ועיין עוד ביד ברפ"ד דנזיר במה שכתבתי מזה בשמו ז"ל: ובפ"ג דמכות סוף סי' ט':

קונם סוכה שאני עושה פי' קרבן תהא עלי הסוכה שאני עושה ה"ר יהוסף ז"ל. ובתוס' אמרו שאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי דלא מיקרי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא הר"ן ז"ל:

שאיני עושה לולב וכו' תוס' פ' שבועות שתים (שבועות דף ך':)

שאין נשבעין לעבור על המצות בגמ' יליף לה מקרא דכתיב לא יחל דברו דמשמע אבל מיחל הוא שבועתי לחפצי שמים ומ"מ לוקה משום שבועת שוא ומש"ה קתני וחומר בנדרים מבשבועות דמשמע דשבועה מיהא איתא הר"ן ז"ל. ואיתא בברייתא בפ' שבועות בתרא דף כ"ה ועיין במ"ש שם הר"ן ז"ל בדף שי"א. בפי' ר"ע ז"ל ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין ע"כ. אמר המלקט לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה אבל כל זמן שמחייב עצמו קרבן כל זמן שיניח תפילין ה"ז חל וכל זמן שיניח תפילין יתחייב קרבן ע"כ: וביד פ"ג דהלכות נדרים סי' ו' ז' ח' ובטור יו"ד סי' רט"ו וסי' רל"ט. וכתוב שם בבית יוסף בסי' רט"ו כתב הר"ש בר צמח דשמתא דין שבועה יש לה דהא מיתסר גברא ע"כ. ובסי' רל"ט כתוב בטור הטעם שהשבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש מפני שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש ע"כ: [ועי' בתוי"ט מש"כ בד"ה בשבועות מות'] ותמהתי שמצאתי שם ביו"ד בספר הלבוש ריש סימן רט"ו כלשון זה שאכתוב וזהו. אבל שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות דבר וכיון שהיא עצמו מחויב לעשות המצוה משום דמושבע ועומד הוא עליה מהר סיני לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצוה ולקיים שבועתו דשבועה דהר סיני קדמה וחמירא כיצד אמר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח אע"פ שאין לו סוכה אחרת או לולב אחר או תפילין אחרים וצריך לבטל המצוה אם יקיים נדרו אעפ"כ אסור לו לישב בסוכה זו וליטול לולב זה או להניח תפילין אלו עד שיתירו לו את נדרו דלאו דוקא על אלו הוא מושבע ועומד מהר סיני ע"כ וכלשון הזה לא מצאתי עד הנה בשום מקום: