מקור חיים - א פב

לקח אותו אלהים כדאיתא בזוהר פרשת פנחס ורוח זה הוא סוד אות ה' של נערה הנזכר כי אז נאמר ולא יכירנו עוד מקומו ואין שולט בו שום ענין מאלו רק בהיותו בסוד נער הוא אשר חז"ל הגידו בפסוק ושם אתנו נער שוטה וכה"א נער חסר לב ולכן והנה אשה לקראתו שית זונה ולכן כאשר הוא בסוד נער ומתלבש בציצית קטן אז הוא ניצול מאותה אשה רעה ובזה ימצא לך טוב טעם במצות ציצית קטן מפני מה הוא מציל מן העבירה לפי כי כך הוא והענין למעלה ואע"ג שנתבאר כי מטט' הוא בסוד נערה ואדם בליעל איש און הוא הנאמר עליו כי בשדה מצאה אין זה מקומו לפרש הענין עד עת בא דברו בע"ה:

וכאשר ניתן לב לפרש הענין מוסב למעלה יהי' מיוסד על העיקרים הנאמרים למעלה כי ענין הטלית שייך לרמוז בו בסוד הכלה מש"ה נקבה תסובב גבר והיינו מש"ה בצע אמרתו ואחז"ל בזע פורפירא דיליה ובכן זה יהיה משפט שיעור הטלית שחייב בציצית שיתכסה בה באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן כלומר כי להיות שהכלה פעמים היא קטנה שנאמר ברחל בתך הקטנה ואינה גדולה כשיעור הזה אמנם מכל מקום היא שלימה ומסבבת את הזכר בסוד ארבע כנפות הארץ כנ"ל וזה הוא הסיבה שהחיוב הוא כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן דבהכי סגי מאחר שהזכר הוא בסוד קטן לכן יהיו מכוונים זה כנגד זה ואף על גב שאמרו חז"ל אמרה הירח לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד ואשר נגזר עליה לכי ומעטי את עצמך ומאז אזלא ודלדלה אמת הדבר אבל כבר נתבאר בכמה מקומות כי כן מתקיים בזמן המיעוט שלה אמנם חוזרת ומתמלאת הדסכוס שלה ונשלמת כבתחלה כנראה לחוש העין בלבנה זו אשר על כן בא שיעור זה בענין הקטן המתהלך בשוק לבדו ואינו צריך אחר לשומרו והיינו מ"ש בזוהר פ' תולדות דף קמ"א וז"ל חכמות בחוץ תרונה וכו' תא חזי חכמה עילאה איהי סתימא דכל סתימין ולא אתיידע ולאו אתגלייא כד"א לא ידע אנוש ערכה וכו' כדין מתמן ולהלאה איהו חוץ דהא לגו בחשאי איהו וכו' והנה הענין מובן מדברי המאמר כי כאשר תת' ישראל הוא מתעלם בתוך הבינה אז נקרא בכינוי קטן ואז שם הוא נשמר והוא סוד הפסוק ויברח יעקב וכו' ויעבוד באשה ובאשה שמר ר"ל נשמר והבן אמנם אחר כך יצא לחוץ ידבר ואין צריך שמירה זו שהרי נאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל כדאי' באדרא לעתיק יומין אתמר אמנם אף על גב כי באותו פרק אשר בצאתו מרחם אמו בשם קטן יכונה כמש"ה יעקב בנה הקטן וכדאי' בזוהר פ' ויצא יעקב דף קנ"ז ז"ל ותצא לאה דא אימא עילאה לקראתו של תת' ישראל ותאמר אלי תבא תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין ועדונין עילאין וכו' למיהב לך נייחא דרוחא עילא' לגבי ההוא שדה עד לא יתוקד בתקיפו דאשא דיצחק וכו' והנה הדבר מבואר מדברי המאמר כי יעקב סוד תת' הוא עול' ומתעל' למעל' בתוך אימא עילאה ואז הוא מכונ' בשם יעקב בנה הקטן ושם הוא נשמר אמנם אחר כך אשר בצאתו מרחם אמו יצא לחוץ ידבר כי אז אינו צריך לשמרו אמנם עדיין הוא במדה הראשונה ולכן בא שיעור זה בטלית כדי שיתכסה ראשו ורובו של קטן כאמור:

[א] זש"ה מי עור כי אם עבדי כלומר כי מי שאינו מתבונן בכל דעתו ובכל מאמצי כחו להשלי' את נפשו בעוד שהוא בעה"ז מספר שני חייו אשר נתן לו האלהים בלי ספק שראוי לקרות אותו עור וסומא לפי שאינו מתבונן על שלימו' נפשו לראו' בטוב ה' בארץ חיים ומה גם אם יוכל על ידי מעשיו הטובים להשיג ולראות באור שכינה אשר על כן נלמד מזה כי המשתדל בשלימו' הנפש על ידי התורה והמצות הוא אשר לו עינים שלכן השלימים הראשונים היו קורים לו סגי נהור לרב יוסף לפי כי כן הוא האמת ומטעם זה השלימים הם נקראים עיני העדה ואשר הוא שלם במעשיו אף על גב כי חשך מאור עיניו אין זה נקרא סומא רק בדרך השאלה והשם האמיתי שלהם סגי נהור כאמור לפי כי כן הוא באמת לפיכך בא החיוב בזה לסומא שהוא חייב בציצית להגיד כי ישר ה' דאף על גב שאינו רואה לא יעדר דבר מענין השלימות הנמצא באדם על ידי מצות ציצית לענין תוספת הרוח ולכל הדברים הנ"ל ואף על גב דכתיב וראיתם אותו דמשמע כי בראיה תלייא מלתא כבר נמצא בו ענין דרשה להגיד כי מצוה זו הוא תיקון לענין מראית העין שמועיל להנצל מן החטא כנ"ל אמנם נתרבה ממש"ה אשר תכסה בה דמשמע תכסה בה על העונות כמ"ש חז"ל בפסוק וכסה ענן הקטורת שמכס' על העונות כד"א כסית כל חטאתם סלה ובכן המובן מזה הוא כי הסומא אשר לא השגיח על שלימות נפשו והוא חטא על הנפש בשוגג לא יעצרנו מלהשיג שלימות הציצית מחלק הרוח לפי שנתרבה מפסוק אשר תכסה בה דמשמע שמכסה העון כאמור וקרא דוראיתם אותו דמשמע מזה כי צריך שיהיה האדם שלם בענין הראיה מן הדברים האסורי' מאחר כי התיקון של הציצית ניתן למראית העין פ' זה אצטרך למעט כסות לילה דהיינו הרמז שצריך להיות האדם זהיר במעשים של לילה שהם במזיד ונמשכים מן הדברים הכעורים שראה ביום ונאמר חושבי און ופועלי רע על משכבותם לאור הבקר יעשוה כי בלי ספק מי שחטא במזיד מה מועיל בו הציצית מאחר אשר חטא על הנפש ופגם אותו כיצד יוכל לשרות עליו בחינת הרוח הא ליתא ואף על גב שהוא מקיים המצוה לא יכול להשיג שלימות הרוח כאמור: