מאירי על יומא סב

ולענין ביאור מיהא ר' מאיר היה חולק בסידור זה ואומר שכל הקדושין לכבוד הבגדים שהוא בא ללבוש ולא לכבוד אותם שהוא פושט כלל ומתוך כך אינו מונה קדוש שקודם טבילה אלא אחר שפשט בגדים שהוא לבוש עכשיו וכשפשטם מקדש וטובל ולובש ומקדש ומתוך כך אין קדוש אצלו בערב אחר שגמר העבודה כולה שהרי בגדי חול הוא בא ללבוש ולכבוד אותם שבא לפשוט אין קדוש שאין קדוש לכבוד פשיטה כלל אבל בשחרית יש בה שתי קדושין שכשפשט בגדי חול מקדש וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ולמדת שלדברי הכל יש כאן חמש טבילות ועשרה קדושין אלא שנחלקו בקדוש אחד כמו שביארנו בפירושינו ומ"מ הלכה כחכמים ולפי דרכך אתה למד שהקרבת אילו ואיל העם שבבגדי זהב מפסיקין בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה וכן הדעת סובלת שאי אפשר להוציא כף ומחתה תיכף שהכניסן שהרי עדיין לא נשרפו הבשמים שהניח ע"ג הגחלים לפיכך הוא מניחן ויוצא לעשות אילו ואיל העם וחוזר ונכנס בין הבדים להוצאת כף ומחתה ואע"פ שהמקרא מוכיח שלאחר שהוציא כף ומחתה יוצא לעשות אילו ואיל העם כבר אמרו שכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה ר"ל ויצא ועשה את עולתו שמשמעו אחר שבא לאהל מועד ר"ל לפנים ונשלמו כל ענייני הקטורת שהוצאת כף ומחתה בכללם ואינו כן שאלו היה כן לא היו שם אלא שלש טבילות וששה קדושין שהרי כל עבודת הפנים היתה בבת אחת ובטבילה אחת ולא הוצרכו אלא לטבילה לתמיד של שחר וטבילה לעבודת פנים שהוצאת כף ומחתה בכללם וטבילה לאילו ואיל העם ולמוספים ולתמיד הערב שהרי אלמלא שהוצאת כף ומחתה מפסקת בין האילים למוספין ותמיד הערב לא היתה ביניהם טבילה שהרי כולם בבגדי זהב היו אלא עבודת היום לא היתה נעשית כולה ביחד אלא נשארה ממנה הוצאת כף ומחתה ונמצא טובל בין עבודת פנים לאילים ובין אילים לכף ומתתה ובין כף ומחתה למוספים ותמיד הערב כמו שיתבאר בפרטי סדר העבודות:

המשנה השניה והכוונה בה בענין החלק הראשון ג"כ והוא שאמר הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וקבל את הדם וזרקו נכנס להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות ולהקריב את הראש ואת האברים ואת החלבים ואת היין אמר הר"ם קרצו ר"ל שחטו והוא מגזרת קרץ מצפון והוא שישחוט רוב השנים כי עבודת היום לא תהיה כי אם בכהן גדול ופי' מירק אחר שחיטה על ידו השלים אחר השחיטה אחריו ומירוק נקרא השלמת הפעולה איזו פעולה שתהיה ונסתפג כמו נתקנח קטרת של שחרית היתה קרבה בין הדם לאיברים ושל בין הערבים היתה קרבה בין איברי' לנסכי' אם היה כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפוג צינתן כבר קדם לך בהלכות שלפני אלו כי קטורת של שחר קרבה בין דם לנרות ואמרם בכאן בין דם לאיברים ר"ל כי אין זריקת דם התמיד והקטרת איבריו מעשה תכוף כלומר שיהיה זה אחר זה אבל מבדיל ביניהם בקטורת וכמו כן בהדלקת נרות ומפני זה לא זכר בכאן הדלקת נרות לפי שלא נתכוין בזה המאמר לסדר העבודות והוא ענין אמרם בסדורם לא קא מיירי ואסטניס הוא שגופו מצונן וקר וענין חמום המים היא שיהיו מחמין עששיות של ברזל מערב יום הכפורים באש עד למחרת ומכבין אותן במים שהיה טובל בהן והיו,,,

אמר המאירי הביאו לו את התמיד כלומר אחר שפשט בגדי חול וטבל ולבש בגדי זהב וקדש ידיו ורגליו הביאו לו את התמיד ר"ל הטלה לתמיד של שחר וקרצו והוא ענין חיתוך הנעשה במהירות ובפתע ופירשו בגמ' שהיה ממהר לשחוט בו רוב שנים ולא היה גומר את השחיטה והטעם מפני שכל עבודות היום אינן נעשות אלא בכהן גדול ואלו היה הוא שוחט מכל וכל היה כהן אחר צריך לקבל את הדם מצד שהוא ממהר לצאת והקבלה עבודה גמורה היא ואינה אלא בכהן גדול ומתוך כך היה שוחט הוא רוב שנים במהירות והכלי מוכן אצלו לקבל את הדם ומניח את השחיטה וכהן אחד מבית אב שהיה ראוי לעבוד באותו היום אלו לא היה יום הכפורים גומרה ואין אנו חוששין למה שכהן אחר גומר שמאחר שנשחטו רוב סימנין אין גמר השחיטה נקרא עבודה ואע"פ שמצוה היא לגומרה כדי שיצא כל הדם יפה וכדכתיב ואת כל הדם מ"מ אינה אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא הוא ואף סופרים לא אמרוה אלא לכתחילה אבל בדיעבד לא פסל וזהו ענין האמור כאן ומירק אחר שחיטה על ידו ר"ל גמר את השחיטה במקומו שהמירוק הוא לשון גמר דבר:

ולמדת שאע"פ שבכל ימות השנה השחיטה כשרה בזר אף לכתחילה חוץ מן התמיד שלכתחילה צריך כהן ביום הכפורים מיהא אינה אלא בכהן גדול לכתחילה אלא שבדיעבד אינה פוסלת שלא מצינו שחיטה פסולה בזר בשום מקום כמו שיתבאר:

וזרקו וכו' ר"ל שאחר שקבל את הדם בכלי הלך וזרקו כדין זריקת עולה והיא זריקה בכלי עצמו ולא בהזאת אצבע וכן נתינת דמה מחצי המזבח ולמטה שתי מתנות שהן ארבע חציו לקרן מזרחית צפונית וחציו לקרן מערבית דרומית מפני שקרנות אלו היה בהם יסוד ועולה טעונה יסוד מדכתיב אל יסוד מזבח העולה ולא כתיב יסוד המזבח סתם אבל מזרחית דרומית אע"פ שהיה פוגע בו תחלה בעלייתו לכבש אינו נותן בו שאין בו יסוד שיסוד המזבח לא היה מקיף כל המזבח אלא שהיה מהלך על פני כל הצפון ועל פני כל המערב ונכנס במזרח אמה ובדרום אמה ונמצא שקרן מזרחי דרומי לא היה לו יסוד כמו שביארנו בפרק ראשון ט"ו ב' ומתוך כך היה נותנה בשתי קרנות שהזכרנו עד שיהא מן הדם בארבע כותלי המזבח שהרי נאמר בה סביב ושירי הדם נשפכין על יסוד דרומי:

נכנס להקטיר קטרת ר"ל קטרת שבכל יום שהיו מקטירין בשחרית חצי מנה על מזבח הזהב ומטיב את הנרות ר"ל הטבת חמש נרות ומקריב את הראש ואת האיברים של התמיד ואת החביתין ר"ל חביתי כהן גדול שבכל יום וכן מנחת התמיד אע"פ שלא הוזכרה כאן ואת היין ר"ל ניסוך היין ואמר אח"כ דרך כלל שקטרת של שחרית היתה קריבה ר"ל אף בכל יום בין זריקת הדם להקרבת האיברים ופירוש הדברים שלא היתה הקרבת האיברים סמוכה לזריקת הדם אלא הקטרת היה מפסיק בנתיים והוא הדין שהדלקת נרות היתה מפסקת ביניהם שהרי הטבת חמש נרות היה [מקודם], שאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מטיב חמש נרות ומעלין אחריה האיברים לכבש ומקטירין [הקטרת] ואח"כ מטיב שתי נרות ומקריבין את האיברים אלמא שהדלקת כל הנרות קודם הקטרת האיברים ולא הוזכרה כאן מפני שלא כיון במשנה זו להזכירן על הסדר מפני שלא נתכוין כאן לסדור העבודות שאלו כן היה לו לומר בין נרות לנרות אלא לא כיון אלא לומר שלא היתה הקטרת איברים תכופה לזריקת הדם ושל ערבים ר"ל קטרת של בין הערבים קריבה בין איברים לנסכים וזו מיהא אינה הלכה אלא דינה בערב כבשחרית:

היה כ"ג זקן או אסטניס ר"ל מעונג ביותר ואינו סובל כמה דברים ששאר בני אדם סובלים אותם ומתוך כך אינו סובל קרירות המים לטבילת שחרית מחמין לו חמין ועלה על דעתינו עכשיו מים ממש וביום הכפורים עצמו אע"פ שהיא אב מלאכה ואין פוסלין את המקוה משום שאובה שמקוה שלם אינו נפסל בכך וכ"ש שמקום טבילה מעיין ומ"מ פירשו שלא היו מתירין כך חלילה וחס אלא עששיות של ברזל ר"ל חתיכות עבות של ברזל מלשון עשת שן היו מחמין מבערב ומניחין אותן באש עד למחר ובשעת טבילה מסירין אותן בנחת מעל האור בלא נדנוד הגחלים ומטילין אותן לתוך המים להפיג צנתן ואין זה אלא שבות ואין שבות במקדש ואע"פ שיש כאן מלאכה גמורה והוא הצירוף ר"ל שמחזק הברזל כשמניחו במים אחר חמומו כמנהג הנפחים מ"מ אינו מכוין לכך אלא להפיג צנת המים ומלאכת מחשבת אסרה תורה ואין צריך להעמידה בשלא הגיע לצירוף ר"ל שנצטנן מעט ואינו חם כל כך וכן אם היו מחמין מים מערב יו"ט היו רשאים למחר לסלקן מעל האור ולשפכן לתוך המקוה שאין כאן אלא שבות ובמקדש מותר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: