מאירי על יומא קנו

כשם שיצאו מקצת דברים מכלל איסור רחיצה כמו שכתבנו כך הדין והענין באיסור נעילת הסנדל ומותר לצאת בסנדל של שעם בין ביום הכפורים בין בתענית צבור ר"ל אותם הנגזרים על המטר ושאסורים בנעילת הסנדל כמו שביארנו במקומו ושעם הוא מין ממיני הגמי והגמא וכן אמרו רב יהודה נפיק ברהיטני והוא גם כן ממיני הגמי ויש גורסין ברהיטני או ברחיטני ושניהם פירושם מנעל שעשוי מתבן של חטים וכן אמרו אביי נפיק בדהוצי והוא מנעל העשוי מחריות של דקל רבא נפיק בדיקולי והוא העשוי מנצרי דקל בחור ועושים בהם הסלים וכל אלו היתרם מפני שאין להם שם מנעל:

כבר ביארנו בששי של שבת ס"ו א' שהקיטע אינו יוצא בקב שלו והוא שעושין לו צורת רגל של עץ וחוקקין בה בכדי להניח ראש שוקו בתוכו וקושרו עם השוק וטעם איסורו התבאר כאן שלא מפני שאינו מנעל עד שתאמר עליו שמאחר שאינו מנעל משאוי הוא אלא ודאי מנעל הוא ולא נאסר בשבת אלא דלמא שליף וא"כ ביום הכפורים מיהא אסור אף בבית הואיל ומנעל הוא ולענין טומאה אע"פ שיש בו בית קיבול כמו שכתבנו אינו מקבל טומאה שאין קבולו עשוי לטלטל מה שבתוכו על ידו שאין השוק מיטלטל אגב הקב הא אם חקק בו כל כך שיש בו בכדי להניח שם בגדים רכים ומוכין להניח שוקו בתוך הקב עליהם הרי זה מקבל טומאה ושאר הדברים שהזכרנו הואיל ואינם מנעל מותרים ולא סוף דבר בבית ובחצר אלא אף ברשות הרבים שהרי אין בהם חשש דלמא שליף ואע"פ שאינם מנעל והיה לנו לומר שכל שאינו מנעל משאוי הוא אצל הרגל אינו כן אלא כל שהוא לבוש בו כמנעל ואין בו השש שליפה מותר אחר שאין שם מנעל עליו ואפילו היה בו קצת תענוג שהרי אמרו רבה בר בר חנה הוה כריך סודרא ונפיק וכן הדין בבתי שוקים שאין האיסור אלא באותם ששם מנעל עליהם כגון של עור ושל עץ:

זהו הנראה לי בענין זה ומ"מ הרבה מפרשים כתבו שכל שאין שם מנעל עליו משאוי הוא ולא הותרו אלו בכאן אלא במבוי המעורב או בחצר המעורבת אבל ברשות הרבים לא וכמו שאמרו ביבמות פרק מצות חליצה ק"ב ב' אבל מטייל הוא ביום הכפורים באנפוליא בתוך ביתו אלמא שברה"ר אסור ואע"פ שאמרו שם שכל שברה"ר אסור בחצירו אסור חוץ מכבול ופאה באלו הקילו שאף בחצר אין התירה פשוט אצל הכל ועל ידי שאלה לחכם הוא שמתירין לו והרי הוא מזכיר איסורו בשעת התירו ועקר הדברים כדעת ראשון וכבר כתבנו מענין זה בששי של שבת:

היתר התינוקות שהם קטנים עד שלא הגיעו לחינוך לא סוף דבר שמותרין באכילה ושתיה אלא אף ברחיצה וסיכה מותרים מפני שהם דברים הצריכים לגדולו ומותר אף בסיוע גדול אבל נעילת הסנדל הואיל ואין בה תועלת לגדולו אסור לעשות מיהא על ידי גדול אלא שאם נעל מעצמו אין מוחין בידו ואע"פ שמתחלת הסוגיא יראה שכולם אסורים על ידי גדול וכמו שאמרו רחיצה וסיכה נמי אמרי אחריני עבדי הרי מ"מ אמרו בסוף השמועה והא מותרין לכתחלה קתני כלומר עד שאם בא גדול לימלך אומרים לו לסייעו ולעשות על ידו ואף לכשיאמרו אחריני עבדי להו לא נקפיד שאם עשו כדין עשו והשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק מותר אף על ידי גדול ויש אומרין שלא הותר על ידי גדול אלא באכילה ושתיה וסוגיא זו דוקא על ידי עצמו ומנעל אף על ידי עצמו אין מניחין לו והם מפרשים במה שאמר והא מותרים קתני כלומר ואם טעם ההיתר אינו אלא מפני שיאמרו מאתמול סכום והרחיצום היאך מותרין לכתחלה עד שהשיבו שכל שמועיל בגדול התינוק הותר על ידי עצמו ולא חששו לחשד הרואים הא על ידי גדול אסור ומנעל וסנדל אף על ידי עצמם אסור שאע"פ שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו שלא אמרו לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים אלא שלא להאכילו בידים מ"מ אביו ואמו מצווים להפרישו ולגעור בו כדי להפרישו לקדושה ומ"מ נראה כדעת ראשון שלא אמרו כן אלא באיסורין ומשום דאתי למיסרך וכדכתיב חנוך לנער על פי דרכו אבל מנעל וסנדל אין כאן סרך ולא אסרוהו אלא שלא לעשות כן על ידי גדול:

המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון ג"כ והוא שאמר האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה והשותה כמלא לוגמיו חייב כל האוכלין מצטרפין לככותבת וכל המשקי' מצטרפין למלא לוגמיו האוכל והשותה אינם מצטרפים אמר הר"ם כותבת הגסה היא תמרה גדולה אמרו כותבת הגסה שאמרו חסרה מכביצה ופי' גרעינתה ידוע ומלת לוגמיו הוא שישתה כל כך שכשמסלק אותו ששתה לצד אחד מפיו יהיה אותו הצד בולט ונראה וממה שאתה חייב לזכרו תמיד כי כל השיעורין שהם בכל התורה הם הלכה למשה מסיני והלכה כר' אליעזר אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת אכל ועשה מלאכה חייב שתי חטאות אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושותה משקין שאינן ראויין לשתייה והשותה ציר ומורייס פטור ציר הוא מה ששותת מן הדג כששורין אותו במלח ומורייס ידוע:

אמר המאירי האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה ר"ל האוכל ביום הכפורים שיעורו לחיוב כרת ככותבת הגסה שאע"פ ששאר איסורין שיעורן בכזית טעם הדבר מפני שיש בהם לשון אכילה וכל שהוא כזית אכילה היא אבל ביום הכפורים כתוב בו לשון ענוי וקים להו לרבנן שכל שאינו אוכל ככותבת אין דעתו מתיישבת כלל ואינו יוצא מכלל ענוי אבל ככותבת אע"פ שאינה משבעת מישבת היא דעת המתענה ויוצא הוא בה מכלל ענוי:

כמוה וכגרעינתה שאלו בגמ' ע"ט א' בגרעינתה או שלא בגרעינתה כלומר בגרעינתה שיהא שיעור אכילתו ככותבת כמות שהיא עם גרעינתה שאין בשיעור זה תוספת עם הגרעינה והרי היא גסה שלא בגרעינה כמו שהיא בגרעינה או שמא שלא בגרעינה כלומר שלא יתחייב עד שיאכל כשיעור כותבת ועוד כשיעור גרעינה ופירשה רב אשי לחומרא כמה דגסה תנן כלומר שהיא עם גרעינתה ובתלמוד המערב נראה שפרשוה בדרך אחרת וששיעור בגרעינתה גדול משיעור שלא בגרעינתה ופירוש הענין בגרעינתה ר"ל שהגרעינה תהיה בתוכה ותהא הכותבת כולה שלימה ויהא החלל שבין הגרעינה לגוף הכותבת מכלל השיעור או שלא בגרעינתה ר"ל שאין הגרעינה בתוכה אלא שמשערין אותה מבחוץ ויהא שיעור האכילה משוער לגוף הגרעין ובגוף הכותבת ולא שיהיה בכללו שיעור החלל ופירשה רב אשי לקולא כמות שהיא בגרעינתה והחלל מכלל השיעור ומ"מ שם פסקוה לחומרא והוא שאמרו שם אמר ר' יוסה צריך למעך את חללה דאל"כ לתני כמוה וכגרעינתה וכחללה ומ"מ כל הפוסקים הביאוה כפירוש ראשון ופסקו כרב אשי והביאו בסתם ככותבת הגסה ויתבאר בגמ' על שיעור זה שהוא פחות מכביצה וכן פי' שם ששיעור זה שוה לכל אדם אפילו לעוג מלך הבשן ואע"פ שאין בשיעור זה כדי ישוב הדעת אצלו כך נתברר להם שאי אפשר [שלא] (ש)יתיישב דעתו בכך אלא ששאר בני אדם דעתם מתיישב בה זמן רב ולעוג מלך הבשן זמן מועט:

וכן התבאר שם ששיעור זה שוה לכל אוכלין שאף לולבי גפנים מישבין את הדעת אלא שהאוכלים החשובים מישבין אותו שיעור גדול מן האחרים:

והשותה מלא לוגמיו והעלו בה בגמ' מלא לוגמיו ממש מלא שני הצדדין ולא כשיעור שאם יסלק את היין לצד אחד יראה באותו הצד כמלא לוגמיו אלא מלא שני לוגמיו ממש שאין הלכה כשמואל שאמרה כן אלא מלא שני לוגמיו ממש וכסתם משנתנו וסתם ברייתא שאמרו בית הלל מלא לוגמיו וזהו משוער כל אדם בשלו שאין דעתו מתישב אלא במלא לוגמיו של עצמו והוא שאמרו בתוספתא הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו למנחות מלא חפניו לקטרת מלא לוגמיו ליום הכפורים ולדעת מה שפסקנו במלא שני לוגמיו ממש יראה ממה שפי' בגמ' שאף באדם בינוני הוא יתר מרביעית ואין צריך לומר עוג מלך הבשן שאף מצד אחד הוא יתר מרביעית שהרי כשהיה שמואל אומר מלא לוגמיו מצד אחד והקשו לו ממה שאמרו שבית שמאי אמרו רביעית ובית הלל מלא לוגמיו תירצוה גם כן מצד אחד כשמואל והקשו א"כ הוה ליה מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל [ד]מצד אחד ודאי אינו רביעית ונמצאו בית הלל מחייבין בפחות מבית שמאי אלמא שמתחלה כשהיה מפרש מלא לוגמיו ממש היה יותר מרביעית או שמא אין מלא לוגמיו אלא ברביעית וחומרת בית שמאי היתה ששיעורו רביעית אף לאדם גדול ביותר ובית הלל שיערו ברביעית לבינוני בדבריהם אלא שבגדול ביותר כמלא לוגמיו דוקא ואע"פ שבכל מקום הולכין ברביעית בזו משום יישוב הדעת נגעו בה וכן נתברר להם שבשיעור זה הדעת מתישב ולא בפחות:

כל האוכלין מצטרפין לככותבת אפי' מלח שעל הצלי ואע"פ שהמלח אין ראוי לאכילה בפני עצמו ואוכל אוכלין שאינן ראויין פטור כמו שיתבאר בסמוך הואיל ומ"מ דרך בני אדם לאכלו עם הצלי או עם הבשר הרי הוא מצטרף וכן ציר שעל גבי ירק כגון הציר שטובלו בגרגיר או בחומץ אע"פ שאוכל ומשקה אין מצטרפין:

הואיל והמשקה מכשיר את האוכל ונאכל עמו מצטרף ויראה לי בשרה פתו ביין שדינו כדין ציר שעל גבי ירק והוא שאמרו כל אכשורי אוכלא אוכלא הוא ואע"פ שהמכשיר משקה כגון ציר ויין וכן כל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו אבל אכילה ושתיה אין מצטרפת כלל ר"ל שאם אכל כחצי כותבת ושתה כחצי שיעור מלא לוגמיו פטור שאין הדעת מתישבת בכך:

אכל ושתה בהעלם אחת ר"ל כל אחד בשיעורו אינו חייב אלא חטאת אחת שהשתיה בכלל אכילה היא והרי הוא כדין שני זיתי חלב בהעלם אחד אבל אם אכל ועשה מלאכה בהעלם אחד חייב שני חטאות שזהו כחלב ודם בהעלם אחד:

אכל אוכלין שאין ראויין לאכילה כגון נבלה מוסרחת או עשבים המרים פטור הא אוכלים האסורים ראויים הם לענין זה וכל שכן שנתוסף איסורם אלא בשאין ראויין לאכילה נאמרה ומפני שאין בזה יישוב הדעת וכן אם שתה משקין שאין ראויים כגון ציר או מורייס וכיוצא בהם:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: