מאירי על יומא קלב

המשלח את השעיר לכתחילה מיהא צריך שיזמינוהו לכך מבערב וכשם שביארנו שאינו צריך כהן אלא אף הזר כשר בה כך הטמא וכן לא סוף דבר שהלוכו חוץ לתחום מותר בו אלא אף הוצאה גמורה כלומר אם אין השעיר יכול להלך כגון שחלה שהוא יכול להרכיבו על כתיפו ולהוציאו ואע"פ שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא באדם וכן שאף לדעת האומר כן בבהמה בחולה מיהא הרי הוא ככפות בזו מיהא כל שהוא צריך לכך הותר בו חלול הוצאה לגמרי ואפי' חל להיות בשבת שהרי דין עירוב והוצאה אין בה חילוק בין שבת ליום הכפרים וכן אפי' נטמא אותו המזומן לכך והוא צריך ליכנס בעזרה עד מקום השעיר שיהא הכהן מוסרו לו שם נכנס לו בעזרה אפי' בטומאה ואם חלה המשלח משלחו ביד אחר ואם כשנדחה השעיר ראה שלא מת יורד אחריו וממיתו לשם בכל מה שאפשר לו להמיתו:

כל פסידא שבממון אין מחללין עליה את השבת אפי' היתה פסידא ידועה כגון להציל כשבה מפי ארי בהריגת הארי אבל כל שיש בה סכנת נפשות מחללין אפי' בדבר הנראה שלא יהו אחרים צריכים לכך אלא שהמסתכן עצמו יכול להשתדל בהצלתו בלי עזר אחרים וזהו ששאלו לר"א מהו להציל כבשה מפי ארי ר"ל בשבת ובהריגת הארי והשיבם לא שאלתוני אלא על הרועה כלומר שזו ששאלתם אינה כדאי לשאול שהאסור פשוט ומבורר אלא שמא על הרועה שאלתם וכששאלוהו על הרועה אמר להם לא שאלתוני אלא על הכבשה כלומר שעל הרועה אינה כדאי לשאול שהיתרה ברור וי"מ אותה בענין אחר כמו שכתבנו בפירושנו אלא שאין צורך בה לענין פסק:

ממזר הרי הוא אצל מורישו כשאר הבנים הכשרים לא נדחה שום בן זרע מירושת מורישו אלא הבא מן השפחה והנכרית וכן לענין יבום וזה ששאלוהו לר' אליעזר ולא השיבם אלא שדחה אותם בדברים שאין בהם טעם מהו לסוד את ביתו מהו לסוד את קברו לא שהפליגם בדברים כמשיא את שואליו לדבר אחר מצד שאינו יודע להשיב אלא מפני שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו וזו היא מדת חכמים שלא יהו נשענים יותר מדאי על בינתם במה שאין הקבלה בידם ומ"מ ראוי לשואל שלא יטריח לשאול בדברים הנעלמים וזהו ששאלו לר' אלעזר פלוני מהו לעוה"ב כלומר מה מעשיו בעיניך והשיבם לא שאלתוני אלא על פלוני כלומר עד שאתם שואלים אותי על פלוני שהוא מוחזק אצלכם ברשע שאלו על פלוני שהוא מוחזק אצלכם בצדיק כלומר ששאלה זו אינה שלנו וברוך היודע:

וכן מדרכי המוסר לתלמיד שלא להטריח את הרב שלא לצורך בדברים שאינם מצויים וזהו ששאלוהו חלה השעיר מהו להרכיבו על כתיפו והשיבם יכול להרכיב אני ואתם כלומר דבר רחוק הוא זה אדרבא השעיר בריא וחזק עד שיכול להרכיב אני ואתם וכן כששאלוהו חלה מהו לשלחו ביד אחר אמר להם אהא בשלום אני ואתם כלומר שלא תחושו על חליו של משלח וכן כששאלוהו דחפוהו ולא מת מהו לירד אחריו ולהמיתו אמר להם כן יאבדו כל אויביך וכו' כלומר שאי אפשר שלא ימות בדחיפתו:

וכן אין להדיוטות ולעמי הארץ להתראות בשאלותיהם לפני הרבנים הגדולים אלא שיהו שואלין לבני אדם אחרים גדולים מהם ודים בכך דרך צחות אמרו על אשה חכמה ששאלה לר' אליעזר מאחר שכולם היו שוים במעשה העגל מפני מה לא היתה מיתתם שוה כלומר שמצינו מהם בסייף כדכתיב הרגו איש את אחיו ומהם במיתה בידי שמים כדכתי' ויגוף ד' את העם ומהם בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל ודרשו בו ע"ז מ"ד א' ונתכוון לבדקן כסוטות וכעס עליה ואמר אין חכמה של אשה אלא לפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו כלומר ומה לה להטריחינו בשאלות אלו תתעסק בפלכה ובעסתה ודיה ותשובת השאלה מיהא מתבארת בסמוך:

כבר ביארנו בשביעי של סנהדרין בענין ע"ז שהמשתחוה והזובח והמקטר והמנסך נסקל אע"פ שאין עבודתה בכך והם הנקראות עבודות שבפנים והזורק בכלל המנסך וכל שאינה מארבע עבודות אלו וכן שאין עבודתה בכך אלא שהוא ממיני כבוד כגון גיפוף (ונישוף) [ונשוק] עובר בלאו וכל שעבודתה בכך אפי' לא היה מארבע עבודות ולא ממיני כבוד נסקל ודינין אלו ביחידים אבל במרובין כגון עיר הנדחת בסייף כמו שביארנו שם וכן בני נח לא היה להם מיתה אלא בסייף ובמעשה העגל נעשה דין אחר דרך הוראת שעה והוא שאותם שהיו שם עדים והתראה בסייף כדכתי' איש חרבו על ירכו וכו' ויפול מן העם וכו' עדים בלא התראה במיתה כדכתי' ויגוף ד' את העם לא עדים ולא התראה בהדרוקן כדכתי' ויזר על פני המים וישק את בני ישראל שנתכוון לבדקם כסוטות ויש אומרים זבח וקטר בסייף כדין בני נח גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן ולפי דרכך למדת ששבט לוי לא עבדו ע"ז א"כ מהו שנאמר האומר לאביו ולאמו כלומר שנעשו אכזרים עליהם לנקום נקמת ד' במעשה העגל אלמא אביו ואמו ואחיו ואחיותיו היו בכלל העובדים לא נאמר אביו אלא על אבי אמו מישראל אחיו על אחים מן האם בניו על בני הבנות הבאים מישראל ובני בנות הרי הם כבני בנים כמו שהתבאר ביבמות ס"ב ב' בענין מצות פריה ורביה: