מאירי על יבמות נא

כבר ביארנו במשנתנו שכלם שהיו להם נשים ומתו מותרות ויש לדקדק בה הא נתגרשו אסורות מפני שיש לחוש שבאותה שעה נתנו עיניהם בגירושין ובבריתא אמרו אפילו נתגרשו כלומר שאין חוששין לכך והענין הוא שהכל לפי מה שעיני הדיין רואות שכל שהדבר מוכיח שבאותה שעה נתן עיניו בכך אסור והוא שתירצוה בשני פנים הראשונה הא דהואי קטטה הא דלא הואי קטטה ואנו מפרשים כל זמן שמתחדשת קטטה עכשו ביניהם לסיבה ידועה עד שמתוך אותה קטטה גירושין ממשמשין ובאין אין כאן חשש שבאותה שעה נתנו עיניהם בכך שהרי הקטטה נתחדשה אחר כן וסיבתה מבוררת לפנינו אבל כל שראינוהו מגרש בלא קטטה והוא הדין אם הוא מחדש קטטה שלא בסיבה מבוררת ודאי יש לחוש והיינו דקאמר בתר הכי אי נמי הא והא דאיכא קטטה דודאי גירושין בלא קטטה לא שכיחי אלא דארגיל הוא כלומר שהוא מסבבה הא דארגילה היא דכל דמרגיל איהו איכא למיחש וכן כל כיוצא בזה לפי מה שיראו הדיינים:

זה שביארנו במשנה שאם נישאו לאחרים בנתים ומתו או נתגרשו מותרות לינשא לאלו שמא אתה סובר מיתה אמיתה וגירושין אגירושין ר"ל שהמביא גט כו' נשאת על פיו ונתגרשה והמעיד שמת בעלה נשאת על פיו ומת ואתה אומר שזו מותרת והלא קטלנית היא דהא בתרי זמני הויא חזקה אלא אינו כן ופירושו מיתה אגירושין וגירושין אמיתה ר"ל במביא גט שנשאת על פיו ומת ובמת בעלה ומעיד שנשאת על פיו ונתגרשה:

אע"פ שהבועל את האשה דרך זנות לא נאסרו קרובותיה עליו שלא נאמר פסול קורבא אלא בביאה שדרך אישות וכדקיימא לן לקמן צ"ז א' נושאין על האנוסה ועל המפותה מכל מקום חכמים גזרו שכל הנואף אשה אפילו פנויה שלא לישא אחת מקרובותיה ר"ל מן הקרובות שהן לו ערוה מצד אשתו בחייה של זו מפני שזו באה לבקר את קרובתה ומתוך שלבו גס בה מתיחד עמה ובא לידי עבירה ואע"פ שאמרו קדושין פ' ב' אשתו משמרתו בזו החמירו שמא עצה עמוקה היתה כדי שתהא רגילה לשם ולא עוד אלא שאף בנטען עליה כן אבל היא מותרת בקרוביו בין בשזינתה ודאי בין בנטענת ואין חוששין שמא יבא האיש לבקר את קרובו דנשי לגבי נשי אזלן גברי לגבי גברי לא אזלן אי נמי נשי דלא אסרן שכיבתן אהדדי ר"ל שאם בא על קרובות אשתו אין שכיבתן אוסרת אשתו עליו לא קפדן אהדדי ולא מירתת מאשתו אבל גברי דאסרי שהבא על אשת איש אסרה על בעלה לעולם קפדי ואין היחוד מצוי ומתוך כך כל אשה המזנה מותרת בקרוביו של נואף אפילו באביו או בבנו וכמו שאמרו לקמן צ"ז א' נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו או אנוסת אביו ומפותת אביו ואין צריך לומר בנטענת והוא שאמרו במשנתנו וכלן מותרות לבניהן ולאחיהן וכל שכן שמותרת לאביה דהא בזיז מיניה טפי ר"ל מתבייש ומתיירא הימנו ונזהר ביחודה:

נשלם פרק כיצד תהלה לאל:

יבא אחריו פרק ארבעה אחין בע"ה ובישועתו:

הפרק השלישי:

ארבעה אחין וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו בענין החלק הראשון ר"ל עניני הלכות חליצה ויבום אלא שיתבאר בו גם כן מעט מענין איסורי ביאה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים החלק הראשון בענין זיקות מעורבבות כגון הרבה אחים שקצתם נשואים לאחיות על אי זה צד תפקע זיקתן החלק השני בענין ספק קדושין וספק גירושין אי זה דבר נידון אצלם בספק עד שמחמת הספק תהא היבמה או הצרה חולצת ולא מתיבמת החלק השלישי בענין יבמה שלא נסתלקה זיקתה מן הראשון מכל וכל ונתחדשה עליה זיקה אחרת מן השני היאך תידון אצל השלישי החלק הרביעי בענין איסורי ביאה באשה שנצטרפו בה הרבה דינין שבעריות שחייבין עליה בשוגג מנין חטאות כמנין האיסורין זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר ארבעה אחין שנים מהם נשואין לשתי אחיות מתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות אם קדמו וכנסו יוציאו ר' אלעזר אומר בית שמאי אומרין יקיימו ובית הלל אומרין יוציאו אמר הר"מ מהעקרים גם כן אשר ילכו עליהם רוב הלכות זאת המסכתא כי כאשר נפלו שתי עריות ליבום לפני אחין הראויין להן הרי אלו חולצות ולא מתיבמות לפי שזיקת כל אח ואח נפלה על שתיהן וכאלו הן צרות ולזה אינן מתיבמות לפי שכל אחת מהן ראויה לכל אחד מהאחין ואמרו הנה יקיימו לדברי בית שמאי אמנם אין זה דעת בית הלל והעקר אצלנו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ר"ל כי כאשר תמצא בית שמאי מקילין וב"ה מחמירין וזה הפך המפורסם מדעתם הנה תדע שהמשנה משובשת ושהמאמר המיוחס לבית שמאי אמנם הוא לבית הלל לבד שמקומות המנויים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולזה נפסקה ההלכה הנה יקיימו:

אמר המאירי ארבעה אחים שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו ונפלו האחיות לפני שני האחים האחרים הרי אלו אינן מתיבמות מפני ששתיהן זקוקות לכל אחד מהם וכשבא אחד מהם ליבם אחת מהן הויא לה אחות זקוקתו וכבר ביארנו לעיל י"ז ב' שיש זיקה ר"ל שזיקת היבמה חמורה וחזקה עד שדנין את הזיקה כעין אירוסין ליאסר לו קרובותיה ונעשית אחות זקוקה כעין אחות ארוסה אלא חולצות:

ואם קדמו וכנסו יוציאו לדעת בית הלל שהלכה כמותם ואע"פ שבגמרא כ"ח א' אמר אבא שאול שהדברים נתחלפו במשנתנו ובית הלל הן שאמרו יקיימו אין נראה כן שטעם האומר יקיימו הוא מפני שסובר אין זיקה ולא אסרו ליבם אלא מפני שאסור לבטל מצות יבמין ושמא כשייבם האחד ימות האחר והאחרת יוצאה בלא יבום וחליצה משום אחות אשה ואין אנו צריכין לטעם זה שכבר פסקנו יש זיקה ומעתה הלכה שאם קדמו וכנסו יוציאו ולא סוף דבר הראשון שכנס שלא כדין אלא אפילו שני אע"פ שבשעה שכנס כבר נסתלקה זיקת האחות בכניסת האחר יוציא משום גזירה דילמא קדים ומיבם וכן אם יחלוץ האחד לאחת שהיה בדין להתיר את השני ליבם הואיל ונפקעה זיקת האחות בחליצה מכל מקום יוציא מגזירה דילמא מיבם חד ברישא והדר חליץ אידך ומה שאמרו לעיל כ"ג ב' בקדש אחת משתי אחיות היו לו שנים אחד חולץ כו' ואם קדמו וכנסו אין מוציאין התם משום דספק זיקה הוא כך אנו מפרשים בענין זה וכן פסקוה רבים ואף גדולי הפוסקים נראה שכך היא שיטתם שהביאו משנתנו כפשוטה ולא הזכירו מה שפירשו עליה בגמרא כלל ויש נמשכים לשיטה זו גם כן אלא שפוסקים שאם כנסו יקיימו וכדעת הנזכר בגמרא כ"ח א' להחליף של בית שמאי לבית הלל כמו שביארנו ומכל מקום בגמרא נדחית משנה זו מפני שהקשינו ממנה לר' יוחנן לקמן כ"ז ב' שאמר שתי אחיות יבמות נשואות לשני אחים ומתו בזה אחר זה ונזדקקו לשלישי זו אחר זו שאם לא חלץ לאחת מהן ומתה ראשונה אסור בשניה שהרי השניה לא הותרה בשעת נפילתה וכל יבמה שאינך קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואין לה עוד היתר אבל אם מתה השניה מותר בראשונה שהרי הראשונה בשעת נפילתה ראויה היתה ונאסרה בזיקת אחותה שנתחדשה אחר כן וכשמתה השניה חזרה הראשונה להיתרה והקשינו לו ממשנתנו שבודאי אחין אלו זה אחר זה מתו ולמה אמרו חולצות יחלוץ האחד לזו שנפלה שניה ותחזור הראשונה להיתרה והשיבו אחיות איני יודע מי שנאן כלומר שבודאי אין הלכה כמשנתנו אלא אחד מהם חולץ לשניה והראשונה חוזרת להיתרה ואחר שהלכה כר' יוחנן בעיקר השמועה ר"ל בשתי אחיות יבמות ראוי לומר שהלכה כמותו במה שהעמיד בה משנתנו ומעתה אם קדמו וכנסו אם נתיבמה השניה תחלה זה שכנסה יוציא בגט והאחר שכנס את הראשונה יקיים שהרי נסתלקה זיקת אחותה ביבום אחיו וחזרה להיתרה ואם נתיבמה הראשונה תחלה שניהם יוציאו שהרי זה שכנס את הראשונה כנסה קודם שתחזור להיתרה וזה שכנס אחריו את השניה כנס זו שלא היתה לה היתר בשעת נפילה ומכל מקום אם לא נודע אי זו נזדקקה תחלה שתיהן חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו אותו שכנס ראשון יוציא שעל כל פנים אחות זקוקה כנס ואע"פ שנפקע אחר כן קונסין אותו להוציא והשני יקיים שהרי זיקת האחרת כבר נפקעה ושמא אחיו שייבם תחלה את השניה כנס וזו היא הראשונה שכבר הותרה בשעת נפילה ונאסרה בשעת זיקת אחותה ועכשו חזרה והותרה ומכל מקום לשיטה האחרת אע"ג דמדינא הכי הוא משום גזירה אסור:

משנה היתה אחת מהם אסורה לאחד אסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן אסור מצוה או אסור קדושה חולצות ולא מתיבמות אמר הר"ם זה כלו מבואר לפי שאם היתה אחת מהן ערוה אין זיקה נופלת על העריות ואינה ראויה לו ולזה ייבם אחותה:

אמר המאירי היתה אחת מהן אסורה על אחד מהם איסור ערוה כגון חמותו וכיוצא בה אסור בה ומותר באחותה שהיא מבית אחר שמאחר שהערוה אינה בת חליצה ויבום אינה קרויה זקוקה עד שתהא האחרת קרויה אחות זקוקתו והשני אסור בשתיהן שהרי שתיהן זקוקות לו וכל אחת מהן אחות זקוקתו ואף זו הביאוה גדולי הפוסקים כפשטה וכן פסקוה רבים ומכל מקום בגמרא כ"ח א' הקשו ממנה גם כן לר' יוחנן ומשום דקס"ד דחמות נפלה ברישא והותרה לאחר וכשנפלה השניה נאסרה משום אחות זקוקה ולדברי ר' יוחנן מייבם חתן את השניה תחלה שהיא מותרת לו שהרי אחות חמותו מותרת ואחות זקוקתו אין כאן שאין חמותו זקוקה לו ואחר כך ייבם האחר את הראשונה שהרי הותרה ונאסרה היא ותחזור עכשו להיתרה ותירץ דאין הכי נמי ומשנתנו בנפלה זו שאינה ערוה תחלה והותרה לשניהם ואחר כך נפלה זו שהיא חמותו של זה ולא אסרה את אחותה לחתנה שהרי אין לו בה זיקה אבל האחר אסור בשתיהן מפני שכל אחת אחות זקוקתו שבזיקת חמותו של אחיו נאסרה לו אחותה ואין צד להפקיע זיקת החמות מזה שתהא לו אחותה הותרה ונאסרה וחזרה והותרה הא כל שנפלה חמות תחלה חתן מיבם או חולץ לשניה והאחר מיבם את הראשונה מתורת חזרה והותרה וכן פסקוה רוב מפרשים אלא שלשיטה האחרת יש לומר שאף בנפלה חמות תחלה כן מגזירה שמא ייבם זה שאינו חתן תחלה או מגזירה דאתי למימר הכי בנפלה את שאינה חמות תחלה אבל אם היתה זו האסורה לאחד איסור מצוה או איסור קדושה ר"ל חייבי לאוין או שניות הואיל ומכל מקום קמי דידהו רמיין שהרי בנות חליצה ויבום הן כמו שהתבאר הרי חזר דינו כדין אותן שאין בהם איסור אצל אלו כלל וחולצות ולא מתיבמות לשיטת גדולי הפוסקים ולשיטה האחרת מחלקים ביניהם על הדרך שכתבנו למעלה:

משנה היתה אחת מהן אסורה על זה אסור ערוה האסור לזה מותר לזה זו היא שאמרו אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת אמר הר"ם זאת היא ההלכה אשר נרמז אליה בפרק הקודם לזה:

אמר המאירי היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה והשניה על האחר איסור ערוה הרי האסורה לזה מותרת לזה וכל אחד מיבם אותה שאינה ערוה אצלו שהרי אינה אחות זקוקה שאין זיקה בערוה וזו היא שאמרו אחותה שהיא יבמתה ר"ל באה מבית אחר או חולצת או מתיבמת שאין כאן איסור אחות זקוקה כלל ואין בזו חלוק בין שנודע אי זו נפלה תחלה בין שלא נודע:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה הן לשיטתנו הן לשיטה הנראית מגדולי הפוסקים ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מתוך שביארנו משנתנו מטעם יש זיקה אתה למד שיש זיקה אפילו בשני אחים ר"ל שלא סוף דבר בשלשה אחים ששנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו ונזדקקו לשלישי שאסורות לו ליבום דהא ודאי תרויהו קמיה רמיין ועל כל פנים כל חדא וחדא אחות זקוקתו אלא אף כשנפלו לפני שנים שהיה לנו לומר הא לא מוכחא מילתא דתרויהו קמיה דחד רמיין עד שנדון כל אחת לכל אחד באחות זקוקה ודילמא חדא מנייהו רמיא קמי חד ואידך קמיה דהאיך אפילו הכי [הויא] אחות זקוקה וכדי להשמיענו דבר זה ר"ל דיש זיקה לתרי והוא הדין למאה נקטה להא מתניתין בארבעה אחין ושנה בסדר משנתנו שכלה בשלשה אחין:

לענין ביאור בסוגיא זו הקשו ממשנתנו למאן דאמר אין זיקה שאם אין הזיקה חזקה כל כך שתאסור קרובות נמצא שאין כאן איסור אחות זקוקה והואיל ומתרי בתי קא אתיין ואין האחת נפטרת לגמרי בהפקעת זיקת האחרת לייבם האי חדא והאי חדא ופירשו משנתנו לדעת זה משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין ושמא כשייבם האחד ימות האחר ואין הלה שכבר כנס יכול ליבמה או לחלוץ לה שהרי אחות אשה היא ונמצאת מצות יבמין נפקעת ממנה וכל שבאה לכלל מצות יבמין אסור לבטלה ממנה אבל כשחולצות אפילו תימא אדחליץ חד מאית אידך והויא לה אחות חלוצה אעפ"כ חולצת דהואיל ואחות חלוצה אין איסורה אלא מדברי סופרים רמיא קמיה היא וצריכה חליצה ושמא תאמר ואף כשהאחד מיבם ומית נמי אידך היכי בטלה מצות יבמין בהכי והא מכל מקום הואיל ובשעת נפילה רמיא קמיה אע"פ שהיא עכשו אחות אשתו צריכה חליצה מדברי סופרים וכמו שאמרו לקמן מ"א א' שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה מת היבם מוציא זה את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה מכל מקום הא מדרבנן היא משום זיקה דשעת נפילה שלא יאמרו יבמה יוצאת לשוק בלא חליצה ומכל מקום הואיל ומדאוריתא מיפטרא בלא חליצה בטול מצות יבמין הוא וגדולי הדורות מתרצין דהתם זה שקדש את אחותה לגמרי קדשה באיסור שהרי קדש אחות זקוקה ולא קיים בה מצות יבום שהרי אחותה לאו יבמה היתה אבל זו שבכאן כשהוא מיבם את האחרת אע"פ שהיה בה איסור אחות זקוקה למאן דאמר יש זיקה מכל מקום מצות יבום הוא מקיים ומצוה שקיים אלמינהו לנשואין דידיה עד דמיפטרא אידך בלא חליצה לגמרי וכל שכן למאן דאמר אין זיקה והוא שאמרו בתלמוד המערב פ"ג ה"א לא דומה איסור אחיות יבמות לאיסור אחיות שאין יבמות ויש אומרין דהא דאמרינן אדמיית חד כו' לטעם אין זיקה איתמר הא לטעם יש זיקה אפילו מיית אידך לא מיפטרא האי בלא חליצה כי הא דשומרת יבם ואף גדולי הרבנים כתבוה כן בפרק שני בשמועת שומרת יבם שמתה מותר באמה:

והקשה אי הכי אפילו בתלתא נמי ומאי רבותא נקט בארבעה עד ששנה בכל סדר משנתנו אף בשלש למדנו כן שאע"פ שאין זיקה ליאסר האחת משום זיקת אחותה מכל מקום נאסר משום דאסור לבטל מצות יבמין ותירץ דרבותא נקט דלא מיבעיא בתלת דודאי בטלה שהרי בשעה שייבם את האחת נתבטלה תורת יבום מן האחרת אלא אפילו בתרי דלא בטלה ודאי שהרי שמא לא ימות האחר הוה אמינא דמותר דלודאי חיישינן לספיקא לא חיישינן קמ"ל דמאן דחייש אפילו לספיקא חייש אי הכי חמשה נמי כלומר הוה ליה למינקט במתניתין חמשה אחי דכי היכי דלמאן דאמר יש זיקה נקט ארבעה לאשמועינן דיש זיקה אף בתרי ומדאשמועינן בתרי הוא הדין למאה הכי נמי למאן דמפרש לה משום מצות יבמין הוה ליה למינקטה בחמשה לאשמועינן דחיישינן למיתה דתרי ותירץ דלמיתה דתרתי לא חייש ואם כן כל שבחמשה אחין מיבם בלא ספק ומכל מקום לענין פסק כבר ביארנוה מטעם יש זיקה ואפילו במאה הדין כן כמו שביארנו: