מאירי על יבמות מח

זה שכתבנו שהיבם יורש נכסי אחיו המת דוקא במוחזקים ביד האח אבל הראויים לו אינו נוטל בהם אלא כשאר אחים מעתה מת בחיי אביו זכה המיבם בנכסים שהיו מוחזקין בידו באותה שעה אבל לכשימות האב אין היבם נוטל בהם כלום מצד אחיו המת וכן הדבר מתברר בפרק החולץ מ' א' וכן כתבוה גאוני ספרד ומכל מקום גדולי הרבנים נראה שסוברים שהיבם נוטל חלקו וחלק אחיו בנכסי האב לכשימות ופירשו שאינו נוטל בראוי במה שהיה ראוי אביהם לירש עדין כגון שמת אביהם בחיי זקנם ואף גדולי המחברים נראה שכתבו כן וכן שיטת התלמוד מוכחת כמו שביארנו בראשון של בתרא י"ב ב' שהרי אמרו שם שהיבם שבא ליטול חלקו וחלק המת בנכסי האב אין האחים חייבים ליתן לו שני החלקים ביחד וכן שנאמר שם שאם היה המת בכור שהיבם נוטל חלק בכורתו בנכסי האב ומכל מקום הם מפרשים בה כגון שמת האב ועדין לא חלקו ואבי אביהם קיים ומת זה קודם חלוקה שהמיבם קם תחתיו לחלוק ואם אבי אביהם קיים אינו נוטל בנכסיו כלום שראוי הם וכן הדין בנכסי אביו אם מת זה בחיי אביו וכן שמעתיה בשם התוספתא:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר הנטען מן השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו מבואר לר"ם:

אמר המאירי הנטען מן השפחה ונשתחררה ר"ל שנחשד ממנה ולעזו עליו הבריות בכך אע"פ שלא נתברר וכן מן הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס כו' מדקאמר לא יכנוס כלומר הוא ומשום קלא הא אחר יכנוס וכן שאף הוא אם כנס לא יוציא אלמא דגיורת הוי ואע"פ שהדברים מוכיחים שמצד הזנות נתגיירה והעלו בה שכל שבא להתגייר ואנו מכירין הסבה שהוא בא להתגייר עליה כגון איש שנתגייר לשם אשה או אשה שנתגיירה לשם איש או לשם שולחן מלכים ר"ל שיהו המלכים שלנו נותנים להם ארוחה או להיותם מעבדיהם כדי להיות אימתם מוטלת כמו שהיה בעבדי שלמה או מחמת יראה ידועה כגון אריות לכותיים או מחמת חלום או מחמת יראת נפש והם הנקראים גירי מרדכי ואסתר וכדכתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים בכל אלו ובכיוצא בהם אין מקבלין אותם אלא אם כן מתגיירים בלא שום סבה ושרואים אותנו נכנעים בגלות כבזמן הזה ודרך צחות אמרו מי גר אתך עליך יפול מי שהוא בא לגור אתך בעניותך עליך יפול ר"ל סמוך לך יהיה מחנה שלו הא אידך לא והוא שאמרו אין מקבלים גרים לימות המשיח וכיוצא בו אמרו לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה ומכל מקום כל שקדמו ונתגיירו גרים גמורים הם ואע"פ שלדעת האומר כותיים גירי אריות הם פירושו שעושין אותן כגויים גמורים כותיים שאני שעובדי ע"ז היו כדכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל כל שנתגיירו לגמרי אע"פ שלסבה נתגיירו גרים גמורים הם ואם כן זו שבמשנתנו גיורת גמורה היא ואעפ"כ לא יכנוס הוא שנאמר ולזות שפתים הרחק ממך ופירשו גדולי הרבנים דאתי לאחזוקי לקלא ומכל מקום אם כנס לא יוציא ופירשו גם הם משום דברננה ר"ל המון עיר ודבת עם בלא עדות לא מפקינן ואין הפירוש מחוור שהרי אף אם נתברר בעדים שזינה עמה לא יוציא דהשתא מיהא לא אסירא ליה מן התורה אלא כך פירושו משום לזות שפתים שלא יאמרו לא נתגיירה אלא מחמת זנותו של זה ואף הוא לא כנס אלא לשם זנות ומכל מקום אם כנס לא יוציא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא אמר הר"ם נטען הוא החשוד המרומה ודין נטען על אשת איש הוא לפי מה שאספר וזה שהוא אם נטען עליו כשיעידו עדים בדמיון חזק האפשרות כמו מי שיראה איש יוצא מן ביתה או מן החדר שלה והיא חוגרת אזורה או יראה איש כבר התפרד ממקום והיא עמדה בזה המקום ממה שדומה לאלו הדמיונות מהענינים אשר יקראו אותם דבר מכוער הרי זה לא ישאנה ואם כנס לא יוציא ואם הרבו האנשים במאמר בהם בעת יציאת הדבר המכוער והתפשט במדינה יום וחצי וכל זה העת היה הקול הולך וחזק הנה משפטו שיוציא אלא אם כן שיהיו לו בנים ממנה שאז לא יוציא ואע"פ שהתפשט במדינה כדי שלא יוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואם ראו שהם יעידו דבר עבירה ראיה אמתית אם כנס יוציא אע"פ שיהיו לה בנים ממנו לפי שהעקר אצלנו טמאה לבעל טמאה לבועל:

אמר המאירי קודם שתכנס בביאורה של משנה זו צריך שתזכור מה שכבר ביארנו שהמזנה תחת בעלה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ומעתה כל שנתברר בעדים שזינתה עם זה ברצון מוציאין אותה מן הבעל ואפילו היו לה כמה בנים ממנו ואין חוששין ללעז שלהם מחשש שמא יצא עליהם קול של ממזרות בכך ואם כנסה הבועל מוציאין אותה גם כן ממנו שהרי אסורה לו מן התורה גם כן ואפילו היו לה כמה בנים גם כן ממנו ואין חוששין ללעז שלהם לומר שבני הזונה הם ושהם מזוהמים ליוחסין אע"פ שאין כאן לעז של פסול שהרי אין בניה ממנו פסולין אע"פ שכבר בא עליה בעבירה בעוד שהיתה נשאת לאחר אלא שמכל מקום יש כאן פגם וזיהום אצל יוחסין ואעפ"כ אין חוששין ומוציאין אותה וכל זה מן התורה ובלא שום מחלוקת וזהו הנקרא איסור ביאה שמחמת זנות גמור:

ויש בכלל זה צד שני והוא שזינתה בעד אחד וכבר ביארנו בשלישי של קדושין ס"ו א' שאין מוציאין אותה אלא שהדבר תלוי בהאמנתו אם אותו המעיד נאמן עליו כשנים ואף זו דוקא לאסרה עליו אבל לכתובה לא כמו שביארנו שם:

אלא שיש כאן צד שלישי בעדות אחד של טומאה הבא אחר קנוי שאוסר בלא האמנה ומפסדת כתובתה:

ויש צדדים אחרים שאינם זנות ברור אלא שהם חשד זנות וכל שאינו ברור אין בו איסור תורה ומה שיש לחוש בו הוא מדברי סופרים ולפי מה שדעתי מכרעת בענינים אלו חשד זה חלוק לשלשה מינים הראשון הוא שנראו בה דברים של חוצפא וטכסיסין של זונה כגון שרואין אותה אוכלת בשוק והולכת שם נטוית גרון ובעזות מצח ושמניקה את בנה בשוק ואינה חוששת לגלוי דדיה עד שהגיעה למשא ומתן של נשים הטוות בלבנה שדרכן לשוח תמיד על החשודות שבעיר וזו היא שהזכרנוה באחרון של גיטין פ"ט א' ושפסקנו בה כר' יוחנן בן נורי שאמר לר' עקיבא כשהיה אומר תצא אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה ופסקנו שאין חוששין לה להוציאה לא מבעל ולא מבועל אפילו לא היו להם בנים ממנה ואפילו בא לישאל אומרים לו שאין לו צורך בכך להחמיר בעצמו לענין איסור ואע"פ שדברים אלו הם נכללים בעוברת על דת יהודית שיוצאה שלא בכתובה ודאי יוצאה היא שלא בכתובה אלא שאינה אסורה עליו ואף הפסד כתובתה אינו אלא בהתראה בעדים כמו שביארנו בפרק המדיר ע"ב א':

המין השני הוא שיש כאן עדים שראו בה דברים שהם אמתלא לזנות או להקדמות של זנות אלא שאינם דברים שיהו הוראה על גוף הענין כגון חבוק ונשוק או שניהם יוצאים מבית אפל או מעלים זה את זה מן הבור או שהיו נכנסים בבית אחד וסוגרים אחריהם ומין זה לענין הפסד כתובה ודאי הפסידה ואינה צריכה התראה לדברי הכל אכן אם בא לישאל אומרין לו שמצוה עליו לגרשה אבל לענין איסור ולכוף להוציאה אם לבעל אם לבועל יש שמדמין אותה לעידי דבר מכוער שיתבאר אחריו ואומר שמוציאין אותה כדרך שמוציאין בעדות דבר מכוער אם דוקא מן הבועל אם גירשה הבעל וכנסה הוא אם אף מן הבעל כל אחד לפי שיטתו על הדרך שנבאר בעידי דבר מכוער ואף אנו כתבנוה כן בפ' המדיר ע"ב א' אלא שנמשכנו לשיטת המפרשים בה להוציאה מן הבועל אבל לא מן הבעל ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר פ"ז ה"ו אמרו מגפפין סוטה מנשקין סוטה תרעא טריק סוטה מוגף אינה סוטה וכן אמרו שם מעלין זה את זה מן הבור כעור הדבר תצא שניהם יוצאים ממקום אפל כעור הדבר תצא וכן הזכירום שם עם עידי דבר מכוער הנזכרים בסוגיא זו שהם חגירת סינר ורוק למעלה מן הכילה ומנעלים הפוכים על הדרך שיתבאר אלמא שכולם בדין אחד אלא שראיתי לקצת גאונים שכתבו שהנשוק והגפוף אינם עידי דבר מכוער לענין איסור לכוף בהוצאה אם לבעל אם לבועל והיו מביאים ראיה גם כן ממה שהזכרנו בשם תלמוד המערב בפרק המדיר וכשראיתי דבריהם חזרתי בי ונסמכתי לומר כדבריהם ממה שראיתי בסוגיא זו בבריתא של רבי שהזכיר בדברים מכוערים לומר שתצא בהם חגירת סינר ורוק בכילה ומנעלים הפוכים ואם הנשוק והגפוף עידי דבר מכוער היאך הניחם והזכיר את הגדולים מהם היה לו להזכיר גפוף ונשוק ושער סגור ואין צריך לומר באלו וכן התבוננתי בדברי גדולי המחברים שלענין הפסד כתובה צירפו את כל אלו ביחד בהלכות אישות ולענין איסור בהלכות סוטה לא כתבו אלא חגירת סינר ורוק בכילה:

ועיינתי בתלמוד המערב ומצאתי שהוא קרוב להסכים את דבריו לדעת זו והוא שאמרו שם ר' אלעזר בשם ר' חנינא ראו אותה חוגרת בסינר ורוכל יוצא כעור הדבר תצא רוק על גבי מטתו כעור הדבר תצא סנדלה לפני מטתו כעור הדבר תצא טופחת על יריכה בבית המרחץ כעור הדבר תצא מעלים זה את זה מן הבור כעור הדבר תצא שניהם יוצאים ממקום אפל כעור הדבר תצא ר' חנינא בשם רב יהודה בכלם אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת ונראה לי בראיה זו נתינת אמתלא להתנצלות ואמר אחר כן ר' אבא בשם רב מעשה בא לפני רבי ואמר ומה בכך ויראה לי שעל האחרונות נאמר כגון מעלים זה את זה מן הבור ויוצאין ממקום אפל שאלו על הראשונות הרי אף הוא אמרה כן בסוגיא זו ר"ל בסינר וברוק ובמנעל שהדבר כעור תצא ועוד אמרו שם בעון קומוי ר"ל לר' אדא אפילו ראו אותן פיו על פיה אמר ביה כעור הדבר תצא כלומר שאלה היא אם יאמר רבי בזו כעור הדבר תצא מפני שזו הוראה פחותה מסינר ורוק וגדולה מבור ומקום אפל והשיבו בה מעשה באחד שראו אותו פיו על פיה אתא עובדא קומי ר' יוסה אמר תיפוק בלא פרן והוון קריבה עררין אין סוטה היא יאות תיפוק בלא פרן אין לית היא סוטה תינסוב פרן שלים והדברים ברורים שלא היו אוסרין אותה שאילו היו אוסרין אותה מה מקום לקרוביה לערער אלא הם ראו שלא היו אוסרין אותה והיו מערערין לומר אם סוטה היא ר"ל ושתאסר עליו תיפוק בלא פרן אבל אי לאו סוטה היא כלומר ואינה אסורה עליו אלא שהוא רוצה לגרשה מחמת דבר זה תנסוב פרן אמר להו ר' מונא אייתון פורנא וניקרינה אשכחון דהוה כתיב בגוה אין הדין פלונית תשנא להדין פלן ולא תצבי בשפתותיה תינסוב פלגו פרן אמרון מכיון שקבלה עליה שיתן את פיו על פיה כמאן דנשאת הוא תינסוב פלגו פרן אלמא מכל מקום שלענין איסור לא היו דנין אותה בדבר מכוער ומה שאמרו אחר כן מגפפין סוטה מנשקין סוטה חולק הוא על רבי שהלכה כמותו ונמצא שבמין זה אין כופין להוציא כלל לא בעל ולא חשוד לדעתנו אלא שמצוה עליו לגרשה:

המין השלישי הוא שיש כאן עדים שראו בה דבר מכוער ר"ל שהם דברים המבררים וידים המוכיחות שזנות ממש היה שם ונתפרשו מהם כאן שלש הראשון רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר כלומר אותו רוכל העשוי למכור מיני קישוטין לנשים יוצא מחדרה והוא נטען ממנה והיא חוגרת בסינר והוא בגד שהנשים חוגרות לצניעות והוא אצל הנשים כמכנסים לאנשים והדבר מוכיח ביותר שלזנות התירתהו ואף גדולי המחברים כתבו בה שנכנסו מיד אחר יציאת הרוכל ומצאוה יורדת מעל המטה וחוגרת והשניה רוק למעלה מן הכילה ופירשו בה גדולי הרבנים רוק ממש ומצאוהו למעלה על הכילה ר"ל בגג הכילה בצד שעל המטה וודאי אין דרכו של אדם לרוק למעלה אלא מי שהוא שוכב פרקדן ר"ל שפניו למעלה וודאי היא שרקקה בשעת תשמיש ולי נראה לפרש ברוק זה שהוא כנוי לדבר אחר ולמעלה לאו דוקא אלא בכילה שאפשר שקנח בה והוא שאמרו בתלמוד המערב רוק על גבי מטתו ורוב מפרשים כתבו שאף זו ארוכל יוצא קאי כלומר שראו החשוד יוצא ונכנסו מיד ומצאו דבר זה הא בלא יציאת הנטען לא ויש מפרשין אותו אף בלא ראיית יציאתו והשלישי מנעלים הפוכים ר"ל שפניהם למטה בקרקע ושוליהם למעלה ותחת המטה פירושו מאחוריה לצד רגלי המטה שנראה שהסירן מעל רגליו בעודו עליה ונפלו בקרקע הפוכות ואף זו פירשוה דארוכל יוצא קאי והיתה שם ראיית יציאת הנטען וסימן זה ושאל בה ניחזי דמאן נינהו כדי לברר הענין ותירץ בה מקום מנעלים הפוכים ופירשו בה כגון שהיה שם עפר תיחוח ונמצא בעפר צורת פני המנעל כמי שנעץ רגליו בשעת מעשה ויש מפרשים שמצא מנעלים שלה כנגד מטתו של בעל ומפני שמן הסתם מטת הבעל חשובה יותר השכיבתו לשם וכן עיקר וזהו שבלשון תלמוד המערב אמרו סנדלה לפני מטתו כעור הדבר תצא:

ולמדת שענין זנות בעדים חלוק לארבעה מינים הראשון זנות ודאי והוא הנקרא עידי טומאה והשלש חשד זנות הראשון מהם נקרא עדות של חוצפא והשני עדות של אמתלא והשלישי עדות של דבר מכוער ויש שם מין רביעי בחשד זנות הבא על ידי קנוי של בעל וסתירה אחר קנויו ויתבאר ענינו במקומו במסכת סוטה אלא שעל מין שלישי ר"ל עידי דבר מכוער נחלקו רב ורבי שלדעת רב אין מוציאין אף כשאין לו בנים הימנה ולדעת רבי מוציאין כל שאין לו בנים הימנה ופסקנו כשניהם כרבי בקלא דלא פסיק וכרב בקלא דפסיק כמו שיתבאר אלא שבהוצאה זו נחלקו המפרשים מהם שאמרו שכופין אף את הבעל להוציאה אם אין לו בנים הימנה וכל שכן שאם כנסה הבועל אחר כן שאם אין לו בנים ממנה כופין אותו להוציא וזהו דעת גדולי הרבנים וכן כתובה בשאלתות בפרשת פנחס שאילתא קל"ד ולדעתם בעל ובועל בחדא מחתא מחתינהו כל שמוציאין אותה מן הבעל מוציאין אותה מן הבועל וכל שאין מוציאין אותה מן הבעל אין מוציאין אותה מן הבועל אבל גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שהבעל אין כופין אותו להוציא אלא בעידי טומאה אפילו אין לו בנים הימנה ולא אמרו בכאן תצא אלא מן הבועל אם גירשה הבעל מאיליו וכנסה הוא דאלומי אלמיה לקלא וכל שהיא יוצאה מבעלה מחמתו בלא כתובה אם כנסה הוא תצא הא מבעל לא והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת קדושין ס"ו א' זינתה אשתו בעד אחד מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואני אומר שאין זו ראיה שלא דברו שם אלא בבא לגרש על פי עדות שלא בשום נטען וחשוד ואין עדות אלא בשנים ודכותה אף בנטען אין מוציאין אותה בדבר מכוער דוקא בשנים הא כל שיש נטען וראיית דבר מכוער בשנים תצא מן הבעל ומכל מקום יש ראיה חזקה לדבריהם ממה שהזכרנו בר' יוחנן בן נורי גיטין פ"ט א' שאמר לא הנחת בת כו' והתורה אמרה ערות דבר ונאמר להלן יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור אלמא אין מוציאין מן הבעל אלא בדבר ברור ואין דבר ברור אלא בעידי טומאה ואין איסור בדבר שאינו ברור אלא בקינא לה ונסתרה ואע"פ שלשיטה ראשונה אפשר לפרש בה דבר ברור עידי דבר מכוער אין נראה כן שהרי בגזירה שוה למדוה דבר מדבר לבירור ממש אלא ודאי מבועל נאמרה וכן עיקר:

ומעתה אנו מפרשים משנתנו וסוגיא שלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והוא שאמרו הנטען לאשת איש והוציאוה בית דין מתחת ידו ואחר כך כנסה הנטען תצא ואמר רב עלה דוקא בעדים כלומר כשהיו שם מזה הנטען עידי טומאה הוא שאם כנסה הבועל תצא אבל אם גירשה בעלה מאליו בלא עידי טומאה ממנו אע"פ שהיו שם עידי דבר מכוער ממנו וכנסה לא תצא ודייק לה מדתני במתניתין והוציאוה אלמא בית דין הוציאוה ואין בית דין מוציאין אלא בעידי טומאה ועליה אמר שאם כנס יוציא ואותבוה מדתניא הנטען מאשת איש וגירשה הבעל וכנסה אחר שאינו נטען וגירשה ואחר כך כנסה הנטען לא יוציא והיכי דמי אי דאיכא עדים כי נסבה אחר מאי הוי אלא דליכא עדים אלא שגירשה מחמת הקול וטעמא דאתא אחרינא ואפסקיה לקלא כלומר שמאחר שלא כנסה הנטען הורה שאין הקול כלום הא אם כנסה יוציא וודאי בעידי דבר מכוער דאי בקול בעלמא ודאי אם כנס לא יוציא ותירץ הוא הדין דאע"ג דלא אתא אחרינא אלא דהכי קאמר דאפילו הכי לא יכנוס לכתחלה וכן הלכה אלא שאם כנס לא יוציא אע"פ שהיו שם עידי דבר מכוער הואיל ונשארה אחר בנתים והרי דעת רב שכל שלא היו שם עידי טומאה אין מוציאין מן הבעל ואם גירשה מאליו וכנסה נטען גם כן אין מוציאין והדר אותבוה מדתניא במה דברים אמורים כשאין לו בנים ופירשו גדולי הרבנים מן הבעל ויש מפרשים מן הבועל וגדולי קדמונינו פירשוה בין מבעל בין מנטען וכן עיקר הא אם יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה בנים תצא אלמא דרישא בלא עידי טומאה וכשאין לה בנים מיהא תצא אם דוקא מבועל אם אף מן הבעל מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ותירץ רב מוקים למתניתין ביש לה בנים ויש עדים ומדקאמר הוציאוה ומחו ליה בתר הכי להאי אוקימתא וחזרו ואמרו האי מתניתין רבי היא דמפיק לה בדבר מכוער כל שאין כאן זלזול בנים אם מבועל דוקא אם אף מבעל כמו שכתבנו חלוק הדעות הא לרב אף כשאין שם זלזול בנים אין מוציאין בדבר מכוער אף מבועל:

ולענין פסק הלכה כרב בקלא דפסיק ר"ל שכל שנפסק הקול אם הוציאה בעלה בעידי כיעור אין מוציאין מן הבועל והלכה כרבי בקלא דלא פסיק שכל שלא נפסק הקול וכן שהוציאה הבעל בעידי כיעור מוציאין מן הבועל ולשיטה האחרת אף לענין הבעל כל שלא נפסק הקול מוציאין מן הבעל בעידי כיעור וכל שנפסק לא וקלא דלא פסיק הוא שנמשך בלא הפסק יום וחצי יום אלא אם כן פסק בנתים ומכל מקום כל שפסק מחמת יראה אינו הפסק וכן כל שיש שם סרך איבה אין חוששין לקול אויבים הוא שהוציאוהו ואע"פ שעידי כיעור מסייעין מכל מקום אין מוציאין וגאוני ספרד כתבו שאם היתה קטטה בינה ובין בעלה ולא יצא הקול אלא לאחר הקטטה כאויבים דמי שהבעל הוא שהוציא את הקול וכל מה שכתבנו אינו אלא שלא לכוף להוציא אבל שלא לכנסה הנטען לכתחלה כל דאיכא קלא דלא פסיק אסור אפילו לא היו שם עידי כיעור כלל דהא נטען לשפחה ונכרית ליכא עדים ואמרו לא יכנוס וכל שכן באשת איש וגאוני ספרד האריכו בה בראיות אלא שהדברים פשוטים ועידי טומאה פירושו משיראו כמנאפים אע"פ שלא נראה בהם כמכחול בשפופרת על הדרך שהתבאר בה לענין עונשין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:

שמא תאמר לשיטת גדולי הפוסקים היאך מחמירים בבועל יותר מן הבעל אין זה תימה חדא מפני שראוי לקונסו ועוד שהדבר דומה למה שאמרו לקמן צ"ב א' קלא דבתר נשואין לא מפקינן לה וכן זו לבעל הוא קלא דבתר נשואין ולבועל הוא קלא דמקמי נשואין:

יש שמועות בסוף מסכת נדרים שבתחלת העיון נראות כסותרות מקצת דברים שכתבנו וכשתעיין בהם כראוי אתה מוצא שלא נאמרו אלא בבא לצאת ידי שמים אבל לענין איסור גמור להוציאה לא וכן אתה אומר בקצת שמועות שבמסכת קדושין פרק שלישי ס"ו א':