מאירי על יבמות לב

גוי שקדש בזמן הזה אין חוששין לקדושיו לומר שמא ישראל הוא ושמא תאמר לחוש שמא הוא מעשרת השבטים שגלו בימי סנחריב שנשתמדו הרבה מהם וניטמעו כל דפריש מרובא פריש ושמא תאמר בדוכתא דקביעי כגון חלח וחבור וחברותיה מאי איכא למימר דהא רובא נינהו הרי מכל מקום נכריות נשאו ושפחה ונכרית ולדה כמוה ושמא תאמר שמא מן הבנות הוא שבא הגוי עליהם קבלה היתה בידם על אותן הבנות שגלו באותה שעה שהן החליאו את עצמן עד שעמדו בנוול שלא יהא שום אדם קופץ עליהן והוא ענין איצטרויי איצטרו ויש מפרשים ששתו כוס של עיקרין שלא לילד מהם ויש מפרשים שנבקע בית קליטתם לענוי הדרך עד שלא היו ראויות לקלוט ולהתעבר ולא עוד אלא שקבלה היתה בידם שכל אותם שניטמעו בהם ניטמעו לגמרי אנשים ונשים עד שבית דין שבאותו הדור עשאום כגוים גמורים שלא להיותם בכלל דיני ישראל כלל:

ומכאן היו קצת רבותי חוככין לומר שכל משומד בזמן הזה גוי גמור הוא ואין חוששין לקדושיו ואף קצת חכמי אשכנז הגידו לי בשם גדולי רבניהם לענין חליצה שכל שנפלה יבמה לפני יבם משומד שהיא צריכה חליצה ואם כבר היה משומד בשעה שנשאת או נתקדשה זו לאחיו אינה צריכה חליצה שעל דעת כן נתקדשה ואם לא שהם סומכים קצת על דעת זו מה ענין לומר כן והלא אף אם התנה בהדיא על מנת שלא אזקק לחליצה ויבום אינו כלום אלא ששניהם מפרשים שהוא כאלו התנתה על מנת שאין אחיך משומד ואף בזו לא הועלנו שאם כן אם יש לה בנים מיהא אתה צריך לומר שאינם בני נשואה ואי מטעמא דכד בעל אחליה לתנאיה אף בראשונה כן אלא שמכל מקום הדברים רופפים וראוי להחמיר וכן כתבו שאם הבעל משומד ומת אינה זקוקה כלל דולא ימחה שמו כתיב וכבר שמו מחוי ודעתי בכלם שחולצת ולא מתיבמת:

ונשלם הפרק תהלה לאל: