מאירי על יבמות כט

כל שאיפשר להתיר את האשה בלא חליצה ראוי להתירה ואין לומר שתחלוץ לרוחא דמילתא דרך תקנה אחר שאין שום צורך בכך והוא שאמרו בסוגיא זו הנך צרות דבית הלל היכי נעביד להו ליחלצן מימאסן אגברייהו וכי תימא לימאסן דרכיה דרכי נועם כו':

אתרוג שוה לאילן לילך אחר חנטה לערלה ולרבעי ולשביעית אבל לענין מעשר הולכין בו אחר לקיטה כירק וראש השנה שלו חמשה עשר בשבט ואינו מעשר ממה שנלקט קודם חמשה עשר ואם היא שנה שניה הנכנסת לשלישית כל שנלקט קודם חמשה עשר בשבט דינו במעשר שני וכל שנלקט לאחר חמשה עשר בשבט דינו במעשר עני ואע"פ שבית שמאי אמרו באחד בשבט הלכה כבית הלל ואף למי שמוצא עצמו מסופק הלכה כמי ונלקט לו אתרוג מאחד בשבט עד חמשה עשר בשבט אין לו לנהוג שני עישורין אלא או בזה או בזה ומכל מקום אם דעתו לפסוק כבית הלל אלא שמסופק בעיקר דבריהם אם באחד בשבט אמרו אם בחמשה עשר בשבט רשאי להחמיר ולנהוג שני עישורין ואין בזה משום תרתי דסתרן אהדדי שדין כל הספקות כך הוא בכל כיוצא בזו אלא שבזו מיהא הלכה כבית הלל וחמשה עשר בשבט הוא כמו שביארנו במקומו ר"ה ב' א':

נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסכה אלא שכל קטן שאין צריך לאמו והוא כבן חמש וכבן שש חייב בסכה מדברי סופרים כדי לחנכו כמו שביארנו במקומו סוכה כ"ח א':

כבר ביארנו במסכת חגיגה כ"א ב' בשתי גומות מלאות מים בכל אחת מהם עשרים סאה ויש ביניהם תל חוצץ בין שניהם אלא שיש באותו תל נקב שעל ידו המים מתערבים הרי זה כשר ובלבד שיהא אותו הנקב רחב כשפופרת הנתון בפי הנאד ולא כחלל השפופרת לבד אלא כרחב חללה וכרחב עביה ושיערו חכמים שהוא מקום הכנסת שתי אצבעות בריוח ולא בגדל אלא שתי אצבעות הראשונות שבארבע אצבעות ובכך הם מצטרפין והרי זה מקוה שלם ואינו צריך שיפחת רובה שלא נאמר פחיתת רובה אלא לדעת בית שמאי ואבן חלולה היתה בירושלם תחת צנור המקלח מים מן ההר ולא היו בה ארבעים סאה והיתה נקראת שוקת יהוא והיו כל טהרות שבירושלם נעשין על גבה ר"ל שהיו טובלים ומטבילים בתוכה מפני שמקוה אחר היה בצדה שהיה מתערב עמו דרך נקב בשיעור שהזכרנו והיה משלימו ואע"פ ששלחו בית שמאי והרחיבוה עד שנפחתה רובה לא הוצרכו לכך כמו שביארנו ושוקת זו קבעו ולבסוף חקקו היה ואין בו משום מים שאובין ומכל מקום יש מפרשין שאפילו חקקו ולבסוף קבעו נקב המכשירו על ידי עירוב מפקיע תורת שאובה ממנו ומחלוקת בית שמאי ובית הלל משום מים שאובין הוא ובית שמאי מצריכין פחיתת רובה להפקעת שאובה ובית הלל אומרין שדיו בנקב המכשיר לעירוב וזה שהביא עליה זו של עירוב מקואות משום דהא בהא תליא כל שהוא נקב לענין עירוב הוא נקב לענין שאובה שמאחר שהוא מתחבר לענין שיעור מתחבר הוא גם כן למים שאינן שאובין והוא שאמרו במסכת מקואות פ"ד מ"ה השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה היתה כלי ר"ל מתחלה וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה נקבה מלמטה או מן הצד אם אינה יכולה לקבל מים כל שהן כשרה כמה יהא בנקב כשפופרת הנוד ומעשה בשוקת של יהוא כו':