מאירי על יבמות כז

זו שאמרה תורה לא תתגודדו גו' אע"פ שעיקרה בא שלא לעשות חבורה על המת כמו שהתבאר במקומו רמז יש בו שלא לעשות מצות אגדות אגדות ר"ל שיהו עושין אלו כדרך זה ואלו כדרך זה עד שיהו נראין כנוהגין שתי תורות במה דברים אמורים כשאין בעיר אלא בית דין אחד ואף אותו בית דין בעצמו חלוקין לפסוק מקצתו כשיטה אחת ומקצתו כשיטה אחרת אבל כל שהם שני כתי בתי דינין אע"פ שהן בעיר אחת ובית דין אחד נוהג לפסוק כשיטה זו ובית דין האחר כשיטה זו אין כאן אגדות אגדות שאי איפשר לעולם שיסכימו כלם על דעת אחת וכל שכן בדברים התלויים במנהג שאין קפידא אם הללו נוהגים כך ואם הללו נוהגים כך מעתה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים על הדרך שביארנו במקומו שהרי יש כאן חלוק מקומות ושאין בעשייתה או במניעתה אלא מנהג והלילה ר"ל שמחרתו ערב פסח מותר בכל מקום:

וצרות של משנתנו אע"פ שבית שמאי עשו ועשו כדברי עצמם ר"ל שעשו הם ועשו אחרים על פי הוראתם אין כאן אגדות שהרי שני בתי דינין הם:

ומגלה שהיא נקראת בזמנים חלוקים לעיירות ולכפרים וכרכים כמו שהתבאר במקומו אין כאן אגדות שהרי חלוק מקומות הם שהרי אף בני הכפרים עצמם הם קורין כמו שהכרענו במקומו ועוד שאף לדעת המפרשים שבעיירות היו קורין הרי הענין כשתי בתי דינין בעיר אחת או שאף בעיר אחת כשתי עיירות הם שמצוינים הם בעיר והם בעיר כבני עיר אחרת ועוד אני אומר שדין מגלה אינה בדין אגדות כלל אף לדעת האומר כאן שאף בשני בתי דינין בעיר אחת איכא שום אגדות עד שיהו שני בתי דינין בשתי עיירות ואני מפרש אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו בדבר שהוא מצד מחלקת והם שני בתי דינין בעיר אחת ואצרות דמתניתין קא מהדר אבל קריאת מגלה אינה בדין זה כלל שאין הדבר מצד מחלוקת שיהו הללו עושין כדברי זה והללו עושין כדברי זה שהרי הללו מודים לבני כפרים שזהו זמנם והללו מודים לבני עיירות שזהו זמנם והרי הוא כענין קריאת שמע שזמנה בהנץ החמה והקלו ביוצא לדרך משיעלה עמוד השחר או שמא קריאת הכפרים אינה בכלל אגדות ולא היתה עיקר הקושיא אלא מי"ד וט"ו שהם זמנים מובהקים ושזה אסור לקרות בשל זה וכמו שאמר כאן זמנו של זה אינו זמנו של זה אבל כפרים אלו רצו לקרות בי"ד ניחא טפי אלא שהקלו עליהם להקדים ואיהו לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא וכמו שאמר אמינא לך איסורא כו' ועוד שקריאת כפרים אינה שוה אלא פעמים בי"א פעמים בי"ב פעמים בי"ג פעמים בי"ד ומאחר שהם רואים שאין להם זמן קבוע מכירים הם שאינו אלא קולא שהקלו בהם ואין הקושיא אלא מי"ד וט"ו ואף לאביי ניחא דהא חלוק מקומות הוא ומכל מקום עיקר הדברים שבמקומם היו קורין כמו שביארנו במקומו:

מאחר שביארנו שבית דין אחד בעיר אחת מיהא אין להם לעשות אגדות אגדות צריכים אנו לידע היאך יעשו תדע שהרבה טרחו בה המפרשים והנראה לברור מתוך דברי כלם הוא שאם הם שוים בחכמה ובמנין כלם הולכין אחר המחמיר בשל תורה ואם הם שוים בחכמה אלא שהמועטים חולקין עם המרובין אם המועטין מקילין אסור להם לנהוג היתר אף לעצמם וכמו שאמרו בתלמוד המערב דרך תימה על רבן גמליאל במסכת ברכות פ"א ה"א במשנה ראשונה פליג אדרבנין ועביד עובדא כנפשיה ואם המועטין מחמירים רשאים הם להחמיר לעצמם ולהורות כן לאחרים בחשאי אבל אין מורין בפרהסיא כדבריהם ואף האחרים שאין יודעין בדבר מצד עצמן אין להם לקבוע איסור אלא שיעשו כמרובים וזה שאמר עקביא בן מהללאל לבנו בשעת פטירתו שיחזור בו מארבעה דברים שהיה עקביא חולק עם המרובין כדאיתא בעדויות פ"ה מ"ז ואמר לו אני שמעתי מפי המרובין והם שמעו מפי המרובין אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתם אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים מוטב להניח דברי יחיד כו' ואפילו לקולא ומכל מקום דברים אלו דוקא להורות בכיוצא בה אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו עליה ואיתה קמן הרוצה לעשות כדברי אלו עושה וכדברי אלו עושה שמעולם לא חל שם איסור על החתיכה וזהו שאמרו ע"ז מ' א' נפקי שיפורי דמר ושרו נפקי שיפוריה דמר ואסרי וזהו עשו בית שמאי כדבריהם והיו מתירין צרת הבת לאחין שעל כל אחת ואחת היו מודים כן:

כל שנחלקו רבים באי זה דבר ויצאו עליו למנין ורבו בני המנין האחד על שכנגדו אם הם שוים הולכין אחר הרוב ומכל מקום אם המועטין מפולפלים ומופלגים בסברא יותר אין מכריעין בדבר והרי הם כשנים אף במנין ויראה כן ממה שאמרו בסוגיא זו מאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי:

אע"פ שהמילה דוחה שבת מכשיריה מיהא אינן דוחין אפילו הבאת האיזמל דרך רשות הרבים אינה דוחה שבת שהרי היה איפשר להביא מבערב וכל מלאכה שהיה איפשר לו לעשותה מערב שבת ופשע ולא עשאה אינה דוחה שבת ומעתה מה שהיה ר' אליעזר מתיר בהבאתו או אפילו לעשותה מתחלה ואפילו לכרות לו עצים לעשות מהן פחמים לעשות מהן ברזל לעשות ממנו איזמל אין הלכה כמותו ולענין ביאור מה שהקשו ממנה לאביי היו מקשים ואע"פ שכבר נדחו דבריו בקושיתו של רבא כך היא דרך התלמוד כלומר שאף זו קשה לו:

בשר עוף בחלב אין איסורו מן התורה שהרי כתוב בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם ומ"מ אסור הוא מדברי סופרים וגודרין בה אותם גדרים בעצמם שצריכים לגדור בבשר בהמה אלא שיש מקילין בקצת דברים שבו וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת חולין פרק כל הבשר קי"ג א':

נר שהדליקו בה באותה שבת וכבתה אסור לטלטלה מתורת מוקצה ואע"פ שר' שמעון אינו אוסר במוקצה וכבר פסקנו ביצה ב' ב' כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב מוקצה מחמת איסור שאני וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת שבת פרק כירה מ"ה א':

כל חכם שדעתו באי זה דבר להיתר ויש בעיר אחרת שכמותו או גדול ממנו שאוסר אם הלך זה המתיר למקומו של זה האוסר ראוי לו לנהוג בו איסור כדי לחוש לכבוד הלה שכנגדו והוא שאמרו כאן בר' אבהו כי מיקלע לאתריה דר' יוחנן לא מטלטל שרגא:

ולענין ביאור מה ששאלו והא איכא שמעא פירשו גדולי הרבנים מה הועיל ר' אבהו שהיה נשמר מזה במקומו של ר' יוחנן הא מכל מקום שמש שלו שהיה רואהו מטלטל במקומו לא יהא נזהר שלא לטלטלו במקום האוסרים והיה לו לר' אבהו להזהר בטלטול מקומו שלא ילמדו ממנו הרואים למקום האוסרים ותירץ דמודע ליה שאף הוא לא יטלטל לשם והדברים זרים וכי מאין לנו לאסור במקומו כדי שלא יבאו הרואים להקל במקום האוסרים ומפני כבוד האוסרים ומתוך כך פירשו גדולי הדור והא איכא שמעא שכשהוא רואהו במקומו של ר' יוחנן שאינו מטלטל סובר עליו שלא מצד הכבוד הוא נמנע אלא מצד שסובר כן וכשרואהו מטלטל במקומו מביאו לידי חשד ותי' דמודע לי' כלומר שזה שמטלטלו משום דהכי סבירא ליה וזה שאינו מטלטלו במקום האוסרים משום כבודם הוא:

כבר ביארנו במשנה שאע"פ שבית שמאי ובית הלל חולקין בצרות ושעשו אף בית שמאי כדבריהם עד שהיו בני צרות שנתיבמו ממזרים לבית הלל וכשרים לבית שמאי ובני צרות שלא חלצו ונישאו לזרים כשרים לבית הלל ולבית שמאי מיהא אע"פ שאינן ממזרים שאין ממזר אלא מאיסור ערוה שבכרת מכל מקום בני חייבי לאוין הם אעפ"כ לא נמנעו מלישא נשים אלו מאלו שמן הסתם אף הם מודיעין זה לזה ולפי דרכך למדת שכל ששנים חולקים אחד להיתר ואחד לאיסור אסור למתיר להעלימו לאוסר וליתן לו מן האיסור אלא צריך שיודיעהו שזהו דבר האסור לו לפי שיטתו וכל שאינו מודיעו מותר לאוסר לסמוך עליו וכל שכן אם יודיענו שהוא היתר ודבר זה במוחזקים בכשרות ובחסידות הא בשאר בני אדם אינו ראוי לסמוך מן הסתם ובעדותם מיהא סומך אלא אם כן הוא חשוד ושאותו דבר שלו כמו שהתבאר במקומו ומכל מקום אם הוא חשוד דרך כלל ומראה פנים בתורה ובדברי חכמים שלא כהלכה אף עדותו בשל אחרים אין ראוי לסמוך בו אלא הרי הוא כמין ואין צריך לומר שאין סומכין עליו וכן כתבוה חכמי ספרד והדברים מתקבלים: