מאירי על יבמות רלב

קטטה בינו לבינה ובא עד אחד והעיד לה שמת בעלה שאלו כאן אם נאמן אם לאו וענין השאלה היא כענין מה ששאלוה למעלה בעד אחד במלחמה אם מה שהאמינו עד אחד מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי או מטעם דייקא ומינסבא ולענין פסק לא נתבררה השאלה וגדולי הפוסקים העמידוה בספק ואע"פ שבעד אחד ביבמה בפרק האשה רבה פסקו שנאמן ומשום דטעמא דעד אחד נאמן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא התם משום דלא ידעינן דסניא ליה אבל זו דודאי סניא ליה דנין אותה להחמיר ומכל מקום נראה להקל ולדון בה שנאמן דהא עד אחד במלחמה בההיא טעמא שייכא ואף הם פסקו בה שנאמן כמו שכתבנו למעלה ואיני יודע למה חלקו ביניהם וכל שכן שיש לתמוה על גדולי המחברים שהעמידוה גם כן בספק ופירשו הטעם מפני שמא שכרתו להעיד שקר וכי אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו ואף גדולי המגיהים מחלו להם בה ואיני יודע למה:

כבר ביארנו במשנה שזה שהאשה נאמנת לומר מת בעלה אין צריך שיהו בה אותות של אבלות להיותה בוכה ובגדיה קרועים וכיוצא בזה מעתה דבר זה אין בו הפרש בין פקחת לשוטה ואף השוטה אע"פ שמדרכה לבכות ולהיות בגדיה קרועים מאליה ובלא סיבה נאמנת לומר מת בעלי ומכל מקום כתבו גאוני ספרד דוקא בשיודעת בטיב אלמנות וענין נשואין עד שתבחין בחסרון בן זוגה:

כל שיודע בבית דין מובהק שמתירין אי זה דבר ויודע שבית דין אחר חולק בו אלא אם כן באי זה תנאי אם בא אחד לפני זה שמצריכו לתנאי מותר ללחוש לו שיבא לפני אותו בית דין בדרך שיהא אותו בית דין רואה בו אותו תנאי שהוא מזקיקו ואין כאן מיחזי כשיקרא אחר שבית דין אחר המובהק מתירו בלא שום תנאי ואין כאן משום הרחקת כיעור או משום מיחזי כשיקרא כלל בסוגיא זו אמרו ההיא דאתיא לבי דינא דר' יהודה אמרו לה ספדי קרעי מאניך סתרי מזייך כלומר שהרי אין ר' יהודה מתיר אלא בכך ותמהו עליהם אלפוה שיקרא ותירצו אינהו כרבנן סבירא להו ואמרו לה הכי כי היכי דלישרייה ר' יהודה:

בית דין הגדול גזרו שלא להעביר מי חטאת והם המים שנתערב בהם אפר פרה להזות בה את הטמא ולא אפר חטאת והיא אפר הפרה קודם שנתערבה במים בנהר ובספינה וגזרו גזירה זו מתוך מעשה שהיה באחד שהיה מעביר מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה ונתאהל כלי של מי חטאת עליה ומתוך כך גזרו בה בכל נהר וכן גזרו שלא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני ושלא יושיטם על פני המים לחברו שבצד האחר ולא יוליכם עמו בנהר בעוד שהוא רוכב על גבי בהמה או על גבי חברו אלא אם כן היו רגליו נוגעות בקרקע שבכל אויר גזרו מדמיון ספינה ואע"פ שמעשה שהיה בספינה היה ובירדן היה גזרו בכל נהר ובכל דבר שמהלך שבו הוא כעין מהלך ספינה אבל מעבירם על גבי הגשר הואיל ורגליו נוגעות בקרקע הגשר אע"פ שהמהלך באמצעיתו של גשר הולך על אויר המים שאין זה בדמיון ספינה כשאר הדברים וכבר ביארנוה במסכת חגיגה כ"ג א':

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובה ב"ה אומרים תנשא ולא תטול כתובה אמרו להם ב"ש התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל אמרו להם בית הלל מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובתה נלמד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליך חזרו בית הלל להודות כדברי בית שמאי אמר הר"ם פי' זה מבואר לפי שמאחר שהתרנו לה להנשא תטול כתובה לפי שמתנאי כתובה היא כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

אמר המאירי בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובה כלומר כשם שהאמננוה להתירה לינשא כך נתירה לגבות כתובתה ובית הלל אומרים תנשא אבל לא תטול כתובה אמרו להם בית שמאי התרתם את הערוה החמורה ולא תתירו ממון הקל אמרו להם בית הלל הרי מצינו אף לדבריכם שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה ולא אף על פי עד אחד כמו שהתבאר באחרון של כתובות ומאחר שאין האחים נכנסין לנחלה אף היא לא תגבה כתובה על פי עצמה ולא על פי עד אחד אמרו להם בית שמאי מספר כתובתה נלמוד כלומר אשה שאני שעל מנת כן נשתעבד לה שכך הוא כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ר"ל לכשתהא ראויה לינשא בלא עכוב שמחמת זיקת הבעל ואפילו לא כתב לה ככתב לה שעיקר כתובה על תנאי זה היתה מעולם וחזרו בית הלל להודות כבית שמאי וגובה כתובתה אבל יורשים שלו אינן נכנסים לנחלה על פיה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: