מאירי על יבמות ריג

בעזר הצור:

בית שמאי אומרין וכו' זה הפרק העיקר בו לבאר עניני החלק השני ר"ל הלכות מיאון אלא שנתגלגל בקצת עניני החלק הראשון ר"ל הלכות יבום וחליצה ובקצת עניני החלק הרביעי באיסורי ביאה והוא שמצד שהמיאון הוא בנשואי הקטנה שאינם נשואין גמורין נתגלגל לבאר בקטנה שגירשה והחזירה אם מותרת ליבם ובשני אחים נשואים שתי קטנות ומת בעלה של אחד מהם שתצא האחרת משום אחות אשה וכיוצא באלו בעניני איסורי ביאה וכן במי שיש לו נשים רבות קטנות או חרשות או חרשת ופקחת וכן קטנה וגדולה היאך דינם בעניני יבום וחליצה וכיוצא בענינים אלו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון אי זו ראויה למאן או צריכה למאן ואיזו אינה יכולה למאן או אינה צריכה למאן וכיצד ממאנת ובמי ממאנת השני אם אחר שמיאנה נשאר ביניהם שום סרך נשואין ליאסר בקרובות אם לאו ואם מותרת לחזור לו וכן אם גירשה בגט מה דינה השלישי במה שנתגלגל בענין איסורי ביאה במגרש אשה והחזירה אם מותרת ליבם ובשני אחים נשואים שתי אחיות קטנות ומת אחד מהם אם תצא משום אחות אשה הרביעי במה שנתגלגל בו בעניני יבום וחליצה במי שהיה נשאוי שתי קטנות או שתי חרשות או פקחת וחרשת או גדולה וקטנה או קטנה וחרשת וכן כיוצא באלו כיצד דנין בהם ליפטר או ליפסל אחת בביאתה או חליצתה של חברתה החמשי ביבם קטן שבא על יבמה קטנה או גדולה כיצד דנין בה הששי כשיש מחלוקת ביניהם שהיא אומרת שאינה יכולה להתיבם לו כגון שאמרה פסלני בגט או שנדרה הנאה מיבמה כיצד דנין בה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בית שמאי אומרין אין ממאנין אלא ארוסות בית הלל אומרין ארוסות ונשואות ב"ש אומרין בבעל ב"ה אומרין בבעל וביבם ב"ש אומרין בפניו ושלא בפניו ב"ש אומרין בב"ד ב"ה אומרין ושלא בב"ד אמרו בית הלל לב"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה חמשה פעמים אמרו להן ב"ש אין בנות ישראל אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא אמר הר"ם בפני בית דין בפני ג' מומחין ומאמר בית הלל שלא בבית דין ירצו בזה ג' ואע"פ שלא יהיו מומחין ופסק אין מיאון בשנים ואמר עד שתגדיל ותמאן ותנשא לאלתר ובאה הוא"ו במקום זה אולם שתמאן ותתארס והיא קטנה הנה לא יתירו זה ב"ש שאי אפשר בהן המאון שנית לפי שאצלם אין ממאנין אלא ארוסות כמו שקדם מדבריהם:

אמר המאירי אין ממאנין אלא ארוסות כלומר אין נזקקין בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה למיאון אלא בשנתקדשה לבד הא משנשאת אין נזקקין למיאוניה ופירשו הטעם בגמרא שאין אדם רוצה שיטרח בסעודה ושאר הוצאות להפסד ואם תאמר שיכולה למאן מימנע ולא נסיב ומכל מקום לא אמרוה בית שמאי אלא לכתחלה ר"ל שאע"פ שמיאנה בפנינו אין נזקקין לכתוב לה גט מיאון להתירה הא אם הוזקקו והתירוה הותרה וכל שכן אם נשאת ולשון ממאנין מוכיח כן שהוא בנוי על שם זכרים והוא פועל יוצא לבית דין על דרך מה שאמרו ק"ו א' ממאנין אע"פ שאין מכירין ואלו היה חוזר להן היה אומר אין ממאנות אלא ארוסות בלשון נקבה ואף אתה למד דבר זה ממה שאמרו למטה בענין מיאון שלא בפניו שהקשו בית הלל לבית שמאי מפישון הגמל שמיאנה אשתו נשואה ושלא בפניו והשיבו בית שמאי פישון הגמל במדה כפושה מדד לפיכך מדדו לו במדה כפושה כלומר שהיה מתנהג עמה בפחיתות ומכלה נכסי מלוג שלה והתירוה למאן אע"פ שנשואה היתה ושלא בפניו ואלמלא שאם הוזקקו והתירו הותרה מה הועילו בתשובתם ומפני שמדד במדה כפושה נתיר אנו אשת איש של דבריהם אלא שאם מיאנה מיאנה ולפישון הגמל מתוך שהיה עושה שלא כהוגן מדדו לו כמדתו והתירוה לכתחלה ודבר זה נזכר הוא בהדיא בתלמוד המערב בענין פישון הגמל אלו העושה דבר שלא כשורה שמא מתירין ערוה שלו אלא הדא אמרה אף על דעת בית שמאי עברה ומיאנה מן הנשואין מיאוניה מיאונין:

ובית הלל אומרין אפילו נשואות ואין חוששין לדילמא מימנעי דתרויהו ניחא להו דליפוק עליהו שמא דאישות ולא מימנעי והילכך נזקקין בין לנשואות בין לארוסות והלכה כבית הלל ולפי דרכך אתה למד שאף הארוסה צריכה למאן וכן נראה בגמרא במה שאמרו בה דהוו מיקדשן מעיקרא וכן שאמרו איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי וכן בשמועת שלש מדות בקטן שבמסכת גיטין ס"ה א' אמרו וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ר"ל להצריכה מיאון ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שקטנה שקדשוה אמה ואחיה אין צריכה מיאון וממה שאמרו במשנה שלמטה אי זו היא קטנה שצריכה למאן קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ולא אמר שקדשוה וקצת גדולי הדורות סבורים להכריע כדי לישב שאר השמועות שכל שקבלה היא קדושיה צריכה מיאון אבל אם קבלום אמה ואחיה אף לדעתה אין צריכה מיאון שלא תקנו שליחות לקטן אבל כשהשיאוה ר"ל שהכניסוה לחפה לדעתה אע"פ שהם קבלו הקדושין צריכה למאן והיינו דקתני שהשיאוה והיינו נמי דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן דמשמע שהיא בעצמה קבלתם וכשהיא יודעת לשמור צריכה מיאון אלא שעדיין קשה לפרש זו שאמרו אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי שמשמען של דברים שהם קבלו הקדושין בשבילה ואעפ"כ צריכה מיאון אלא שהם מפרשין כאלו אומרת אי אפשי בקדושין שפתוני אמי ואחי לקבלם ומכל מקום תמה הוא היאך נדחוק עצמנו להתיר דבר שלא נאמר בתלמוד בפירוש וכן צריך לדקדק שמאחר שאף לבית שמאי בנשואות אם הוזקקו הוזקקו אלמא לבית הלל מיהא שהלכה כמותם נזקקין לכתחלה ואף במיאון של רשות שהרי סתמא קתני לה והרי הקשו למטה על משנת מלמדין אותה שתמאן ממה שאמרו לעולם יתרחק אדם מן המיאונין עד שהוצרך לתרצה במיאון של מצוה ואם תאמר שאף זו במיאון של מצוה הא סתמא קתני אלא איפשר שלא נאמר להתרחק מהם אלא שלא להשתדל בכך על הדרך שאמרו מלמדין את הקטנה שתמאן אבל כל שבאים לפנינו אין נמנעין מלהזקק להם שהרי אם אנו נמנעין אף היא אומרת בפני שנים שבשוק ודיה ומכל מקום בתלמוד המערב הקשוה בלשון זה ובית דין יושבין במיאונין והא תני ברח משלשה דברים מן המיאונין וכו' ותירצו בה תפתר דהוו עסקין במילא אחרי ואתא עובדא קומיהון ולענין פסק למדת עכשו שממאנין אף לנשואות אלא שאין משתדלין בכך אלא לדבר מצוה ולתלמוד המערב אין נזקקין לכתחלה אלא שאם נזדמן כן לפנינו נזקקין להם ושאף הארוסה צריכה מיאון ולדעת קצת דוקא בקבלה היא קדושיה:

ואחר כך חזרו וחלקו בענין אחר שבמיאון והוא שלבית שמאי אין ממאנת אלא בבעל ולאו בעל דוקא שהרי לבית שמאי אין ממאנין אלא ארוסות אלא לארוס קאמר ומצינו כיוצא בו כתובות נ"ז א' נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכן בנדרים ס"ח א' לגבי ארוס אמרו בעל מיקלש קליש ולאו מיגז גייז כך פירשוה רוב מפרשים ולדעתי בעל דוקא ולשיטה שכתבנו שאף לבית שמאי אם מיאנה בבעל והוזקקו לה הותרה ואמר דוקא בבעל אבל אם מת ונזדקקה ליבם אי איפשר לה למאן ביבם דנשואין דבעל דמדעתה מציא עקרא זיקה דיבם לא מציא עקרא ובית הלל סוברים אף ביבם ופירשו בגמרא שלא סוף דבר שממאנת למאמרו אם קדשה ואינה צריכה גט אלא אף לזיקתו כלומר שאינה צריכה חליצה והלכה כבית הלל:

וחזרו וחלקו בענין זה שבית שמאי אומרים דוקא בפניו כלומר שאין נזקקין למיאוניה אלא בפני הבעל שמא אלו היה הבעל כאן היתה בושה ממנו ולא תמאן ובית הלל אומרים אף שלא בפניו דגלויי מילתא בעלמא הוא ומה לי בפניו מה לי שלא בפניו והלכה כבית הלל ואף בזו לא אמרוה בית שמאי אלא לכתחלה כמו שיתבאר מזו שכתבנו בפישון הגמל:

וחזרו וחלקו בה שבית שמאי אומרים דוקא בבית דין ובית הלל סוברים אף שלא בבית דין ופירשו בגמרא שאף בית הלל מצריכין לשלשה אלא שבית שמאי מצריכין לבית דין מומחין אבל הדיוטות אין בקיאין בדרישות וחקירות ויבאו לטעות להתיר אף בהשיאה אביה ובית הלל סוברים אפילו הדיוטות ואין חוששין לבית דין טועין ובזו אין הלכה כאחד מהם אלא אף לבית דין הדיוטות אין אנו צריכין אלא שתמאן בפני שנים אפילו הדיוטות ודיה ולענין ביאור מיהא יש שואלין לבית שמאי אם כן היכא דליכא מומחין אין מיאון ואם כן בזמן הזה מיהא מיאון בטל ופירשו שבזמן הזה או כל היכא דליכא מומחין עבדינן שליחותייהו וכדאיתמר גבי גיטין בפרק המגרש הא כל דאיכא מומחין צריך מומחין ולבית הלל אפילו במקום מומחין כשר בהדיוטות:

אמרו להן בית הלל לבית שמאי ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים בזה אחר זה ואפילו כמה ובית שמאי אומרים אין בנות ישראל הפקר אלא ממאנת פעם וממתנת מליארס עד שתגדיל אבל אינה מתארסת אחר שמיאנה שמא תחזור ותמאן ויהא הדבר כהפקר או תמאן ותנשא ר"ל שאחר שמיאנה אם רוצה באחר תנשא לו תכף לקידושיה שלא תוכל עוד למאן שהרי בית שמאי סוברין שאין ממאנין אלא ארוסות ואע"פ שאף בית שמאי לא אמרוה אלא לכתחלה מכל מקום כל שאין נזקקין לה אין הדבר מצוי למאן ולמדת שזו שאמרו ותמאן ותנשא או או קתני כלומר או תמתין מליארס או תמאן ותנשא וכן פירשוה בגמרא ודבר זה אע"פ שהוא מחלוקת רביעי ושהלכה בו כבית הלל תלוי הוא בשלישי כלומר שבית הלל אמרו לו היאך נצריך בית דין מומחין והקטנה יכולה למאן ארבעה וחמשה פעמים ונמצאו דברי חכמים חוכא וטלולא והשיבו בית שמאי שאף אנו אין נזקקין לה אלא לאחד:

זהו ביאור המשנה והלכה בכלם כבית הלל חוץ מזו שבבית דין שאין הלכה כאחד מהם כמו שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שפסקנו במיאון הנשואות שאין הלכה כבית שמאי מכל מקום נאמרו בסוגיא זו דברים בטעם שלהם שאנו צריכים להם לענין פסק והוא שאמרו אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמיהו דבית שמאי לפי שאין תנאי בנשואין ר"ל שאפילו קדש על תנאי כל שבעל סתם אנו דנין שמחל על תנאו שאין אדם מכניס עצמו לעשות ביאת נשואין שלו בספק זנות ואלו היתה הנשואה יכולה למאן הכל סבורים שעל תנאי נתקדשה ונשאת ויבאו לטעות לומר אף במקום אחר שיש תנאי בנשואין ואע"פ ששמואל סובר יש תנאי בנשואין ר"ל שעל דעת קדושין הראשונים בעל וכדאיתה בפרק המדיר ע"ג א' והיאך הוא אומר טעם זה בכאן שמואל אליבא דבית שמאי קאמר אי נמי אף שמואל מודה שאסור לו לבעול בתליית תנאי והקשו בה נכנסה לחפה מאי איכא למימר שבודאי לדעת בית שמאי כל שיצאה מכלל ארוסה אינה ממאנת וכל שנכנסה לחפה יצאה לה מכלל ארוסה והרי אין כאן ביאה שתאמר שבשבילה נמחל התנאי ותירץ לפי שאין תנאי בחפה כלומר שהחפה לענין זה כנשואין גמורין שכל שהכניסה לחפה מחל התנאי שכל כניסה לחפה כונת ביאה היא וחזר והקשה מסרוה לשלוחי הבעל מאי איכא למימר שאף זו יצאה מכלל ארוסה ואינה ממאנת לבית שמאי והרי אין כאן ביאה ולא כונת ביאה שנאמר שבשבילה נמחל התנאי ותירץ לא פליגי רבנן ואין גורסין מסר האב וכו' שאלו בחייו היא ואביה קבל קדושיה אין מקום למיאון ויש גורסין מסר האב ופירושה בנעשית יתומה בחיי האב שיכולה למאן ובית הלל אע"פ שמודים שאין תנאי בנשואין ובחפה והיה לנו לחוש שלא ליזקק למיאון הנשואה מחשש שמא יבאו לומר שיש תנאי בקדושין ובחפה אין כאן חשש שהכל יודעין שנשואי קטנה דרבנן וכשהיא ממאנת אין אומרין שתנאי היה שם אלא שאומרין שאף חכמים לא תקנום אלא על תנאי זה שאם תמאן יהא מיאונה מיאון ולמדת מסוגיא זו לענין פסק שאף כניסה לחפה אין בה תנאי וכל שקדש על תנאי וכנס סתם אע"פ שלא בעל מחל על תנאו אבל מסירת האב לשלוחי הבעל אינה מפקעת תנאי ויראה לגאוני ספרד שאף מסירה לבעל עצמו כל שאין שם כניסה לחפה או אי זה יחוד עדין התנאי קיים ויש מפקפקין לומר שלא הודו בית הלל בזו שאין תנאי ולדבריהם דבית שמאי הוא שמתרצים כן כלומר לדידן יש תנאי אלא לדידכו כו' ואע"פ שבנשואין כבר פסקנו בפרק המדיר שאין תנאי בחפה מיהא יש לחלוק ואף גדולי הדורות כתבוה כן ר"ל שיש תנאי בחפה אלא שמכל מקום שיטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון ואף בכל מקום את מוצא שהיחוד כביאה ורבה ורב יוסף פירשו טעם דבריהם של בית שמאי לפי שאין אדם עושה בעילתו זנות ואלו יכולה למאן מימנעי ולא נסבי כי היכי דלא תהוי בעילתם זנות ואף בנכנסה לחפה לא ניחא ליה לאיניש דתהוי חפה דאיסורא ובמסרו לשלוחי הבעל מיהא משום דלא פלוג רבנן אבל לבית הלל כל דאיכא כתובה וקדושין לא קרו לה ביאת זנות ולמדת שכל שלא בכתובה אע"ג דאיכא קדושין ביאת זנות היא ורב פפא פירש הטעם משום פירי דאי מציא למאן שמיט ואכיל להו ולבית הלל אדרבה משבח להו כי היכי דלא תמאן ורבא פירש משום טורח סעודה ומימנע ולא נסיב כדפרישנא במתניתין וממה שלא שאלו לרב פפא ולרבא נכנסה לחפה מאי איכא למימר אתה למד שנכנסה לחפה אף בלא ביאה זוכה הבעל בפירות וכן נוהגים לעשות בו סעודה ומכל מקום מסר לשלוחי הבעל וכו' לא איצטריך למיבעי דהוה מתרץ ליה נמי לא פלוג רבנן ומכל מקום יש לומר גם כן שאף מסר האב לשלוחי הבעל יש לו פירות שמאחר שהוא יורשה משנמסרה לשלוחי הבעל אע"פ שלא נכנסה לחפה כמו שביארנו ברביעי של כתובות מ"ח ב' אף הוא זוכה בפירות וכן ראיתיה לתלמידיהם של גדולי הדורות וכן כתבו שסעודה היו עושין במסירת האב ומתוך כך לא שאלו בה גם כן מסר האב מאי איכא למימר:

זה שביארנו במשנה שלדעת בית הלל ממאנת אף ביבם נחלקו בה ר' אושעיא ועולא שלדעת ר' אושעיא ממאנת דוקא במאמרו של יבם שלא להצטרך גט מאותו מאמר אבל אינה ממאנת בזיקתו וצריכה חליצה לזיקתה על כל פנים ופירשו תחלה הטעם שהמאמר שאינו אלא מדעתה וכמו שאמרו שהעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא קנה מציא עקרא זיקה דבעל כרחה לא עקרא והקשו והרי ביאה דבעל כרחה כלומר שקונה אותה בביאה בעל כרחה וכשקנאה בביאה ונסתלקה הזיקה מציא ממאנת ואם תאמר ואם הביאה בעל כרחה מיאון היא פירושו דבעיא ליה אלא שאינה רוצה עכשו בביאה אלא ביאה ומאמר דאיהו קא עביד מציא עקרא זיקה דרחמנא רמא עליה לא מציא עקרא והואיל ולא מיאנה בראשון אי אפשר שלא ליזקק ליבם מכח קדושיו אחר שלא מיאנה בהם ואם כן לדעת בית שמאי אינה ממאנת אף למאמרו ואם תאמר לבית שמאי מה בין קדושין אלו לקדושי הראשון קדושי הראשון כל שהיא ממאנת בהם לא נפסלה לכהונה אבל מאמר של יבום אם תמאן בהם עדין צריכה חליצה לזיקתה הואיל ואינה ממאנת לזיקתו ולמדת לדעת זה שאע"פ שאינה ממאנת לזיקתו ממאנת היא ביבם אחר שקנאה בביאה ולדעת עולא ממאנת אף לזיקתו ואינה צריכה חליצה מאי טעמא נשואי קמאי קא עקרא כלומר עכשו ממאנת בנשואין הראשונים ובכל מה שבא מחמתם ואע"פ שאמרו במשנת פרק ראשון ב' א' כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ר"ל שכל ערוה שהיתה נשואה לאחיו בקטנותה והיתה יכולה למאן בחיי בעלה ולא מיאנה עד שמת אחיו ועדין היא קטנה אע"פ שאינה ממאנת עכשו צרתה חולצת שמאחר שאין קדושי הערוה קדושין אלא מדברי סופרים אין כח בהם לפטור צרה מכל וכל אלא חולצת ואם איתה תמאן השתא וצרתה תתיבם צרת ערוה שאני שאפילו מיאנה אינה מתיבמת הואיל ובשעה שנזדקקה נראית כצרת בתו ועל הדרך שאמרו מיאנה בבעל מותרת לאביו שהרי עקרה קדושיו במיאוניה ונמצאו הקדושין כמי שאינן מיאנה ביבם אסורה לאביו מפני שבשעת נפילה נראית ככלתו ר"ל אשת המת הואיל ולא מיאנה באותו שמת ולענין פסק גדולי הפוסקים פסקו כעולא וממאנת אף לזיקתו וכן נראה שהרי רב ושמואל ור' יוחנן בענין מיאנה לזה על דעתו הם דורשים ובאים כמו שנבאר ומכל מקום יש פוסקים כר' אושעיא ואף לדבריהם ממאנת היא ביבם אחר שנסתלקה הזיקה ר"ל אחר שקנאה אלא שעיקר הדברים שממאנת אף לזיקתו ומיאנה ביבם מיהא אסורה לאביו שכל שלא מיאנה בראשון נעשית בשעת מיתה ככלתו גמורה שכל שלא מיאנה בראשון הכל דנין נשואיה עמו כשאר נשואין ואסורה לאביו וכן אתה דן בכל חמש עשרה נשים שמיאנו ביבם שצרותיהן אסורות מפני שבשעת נפילה נראו כזקוקות: