מאירי על יבמות ריא

חליצה מוטעית כל שאין הטעות דרך תנאי אלא שמטעין אותו בדבר שאינו וכגון שאמרו חלוץ לה ובכך אתה כונסה או שאומרין לו שאין החליצה מפקיעתה ממנו וכיוצא בזה חליצתה פסולה ופוסלת ואינה חליצה כשרה שהרי אין כאן כונה גמורה וכבר אמרו שצריך שיתכונו שניהם אבל אם הטעוהו דרך תנאי וחלץ לה על סמך אותו תנאי אע"פ שאינה מקיימת התנאי חליצתה כשרה כיצד הרי שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז וחלץ לה על סמך אותו התנאי חליצתו כשרה שהרי עכשו מתכון הוא להתירה בחליצה זו אלא שסבור שיועיל לו בה לענין אחר וכן בכל כיוצא בזה והוא שאמרו בתלמוד המערב אתא עובדי קומי ר' חייא אמר ליה בני אשה זו אינה רוצה בך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נישואין מן דחלץ לה אמר ליה אין אתי משה ושמואל לא שרו לה ואף כאן חליצתו כשרה ואינה צריכה ליתן לו כלום אלא שאומרת משטה הייתי בו ואיתמרו בה בפרק המדיר תרי טעמי חד דמדחלץ אחליה לתנאיה ולטעם זה אם הזכיר את התנאי בשעת חליצה הרי היא פסולה ואין הלכה כן אלא כאידך טעמא שכל תנאי בדבר שאי איפשר לקיים המעשה על ידי שליח אינו תנאי ונמצא המעשה קיים והתנאי כמי שאינו ואפילו הזכירו בשעת המעשה וכן הלכה אלא שגאוני ספרד פסקו כדעת ראשון וכבר ביארנו בפרק רבן גמליאל שלא נאמר כן אלא כשמתנה בדבר שאלמלא התנאי לא היתה היא חייבת בו אבל אם התנה בדבר שאף בלא התנאי היתה היא חייבת בו כגון על מנת שתחזירי לי כיסי הרי זה תנאי וכל שאינה מחזרת אין חליצתה כלום ואין לה לטעון בה בהשטאה כלום:

אף לענין דיני ממונות כל שחייב לעשות לחברו אי זה דבר בחנם כגון טעינה ופריקה והשבת אבדה ומבקש עליו שכר והתנה זה על עצמו ליתן לו שכר אינו חייב ליתן לו כלום וכן דבר שעליו לעשותו לחברו בשכר פלוני כגון השבת אבדה למי שצריך להתבטל עליה ממלאכתו והתנה על עצמו ביתר מן הראוי אין לו אלא שכרו ועל זו אמרו הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כראוי שכל קציצה שמחמת הדחק אינה קציצה ואם היה שולה דגים מן הים או מלאכה אחרת שבטולה פסידא מרובה והתנה לו כפי בטולו חייב והוא שאמרו ואם אמר לו טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם וכמו שביארנוה בבבא קמא קט"ז א':

כל שבאו יבם ויבמה לפני בית דין ואין היבם רוצה לחלוץ והבית דין מכירין או היבמה מודעת להם שאינו הגון לה משתדלין עמו לחלוץ ואם לא רצה אין כופין אותו אחר שאינו מאותם שכופין להוציא אלא שמותר להם להטעותו אם בתנאי אם שלא בתנאי וחולץ לה ואם הטעוהו שלא בתנאי שמכל מקום אין חליצתה כשרה אומרין לו הרי מכל מקום נפסלה לך ומאחר שפסולה לך ולשאר אחים חלוץ לה חליצה גמורה להתירה לעלמא וכופין אותו בכך ממדת סדום והוא שהוזכר בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא אמר לה בתי עמודי כלומר להתיבם ולשון עמידה שבכאן ר"ל שתעמוד עמו ויתקיים זיווגה ואמרה לה אמה בתי ישיבתה זו היא עמידתה ר"ל עכבתה מלהתיבם זהו תקונה אמר לה ידעת ביה כלומר וכי מכרת את בו שיהא ראוי לה להתעכב בשבילו אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה ובעי למיכליה מינה ואינו כונס אלא לסבת הממון שיכלהו ואמר לו חלוץ לה ואתה כונסה ולבתר דחלץ אמר ליה מינך מיהא איפסילא חלוץ לה חליצה מעליתא כי היכי דלישתרי לעלמא וזו ודאי כופין עליה שמאחר שאסורה לו כופין אותו להוציאה והוא שאמרו בתלמוד המערב בכיוצא בה כפה אותה וחלץ לה תנינות וכן כתבנו בכיוצא בה בפרק בית שמאי בשמועת יבמה שאמרה לא נבעלתי בתוך שלשים יום הא כל שהוא ראוי לה ולא רצת דנין אותה במורדת כמו שביארנו בחמשי של כתובות ס"ד א':

וכן הוזכר באחרת שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמר ליה אביי חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואמר ליה רב פפא והרי חליצתה פסולה ופי' הדברים שלא רצה שיחלוץ בפסול על סמך שיהא כופהו לחלוץ פעם אחרת הדר אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ אמר לה זיל הב ליה כלומר שאעפ"י שהחליצה כשרה בלא קיום התנאי מתורת שכרו אתה חייב ליתן ואמר רב פפא משטה אני בך עבדי ליה ומדתניא הרי שהיה בורח והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אמר ליה אבוך היכא במתא ואימך היכא במתא כלומר שאתה סמוך על שולחנם ואי אתה צריך לטרוח במזונות ומתוך כך תלמודך סדור לך יהב בהו עינא ושכיבו:

ולענין ביאור מה שהוזכר כאן משטה אני בך עבדי ליה יש שואלין למה היה אביי מחייבו והלא כל שהוא דרך תנאי אין בה כפייה מן הדין אלא אם יתן יתן ואם לא יתן יתבטל המעשה שאלו נותן מתנה על מנת כך אף לכשיחזיק המקבל במתנתו אין כופין אותו ליתן אלא שהמתנה תלויה ועומדת בקיום התנאי וכן בגט ואף זו תאמר איני נותנת ואיני מקפדת אם תתבטל החליצה ונמצאת היא פטורה והחליצה קיימת על כל פנים ופירשו בה שאביי היה סבור שמאחר שהחליצה קיימת ואי אפשר לה להתבטל הרי זה כשכירות ושמא תאמר אם כן מה השיבו רב פפא הרי באותה שמועה אמרו בשכרך נותן לו משלם והעמדנוה בשולה דגים וכו' ואף זה יש לו פסידא שהרי מפסיד את היבמה ותירצו בה קצת גדולי הדורות שאלו היה הגון לה היינו מחייבין אותו מדין שכירות אלא שאם אין לו החליצה מכל מקום קיימת שהרי אינה אנוסה ואינו דומה לבורח אלא שמאחר שאינו הגון לה מצוה עליו לחלוץ והיא נעשית כעין אנוסה ואין פסידא אצלו הואיל ואינו ראוי לה ומתוך כך פטורה אף מדין שכירות:

מקצת גדולי הדורות למדין מכאן במי שהיה חולה ויש ביד חברו סמנין שוים עשר ומתנה עליו הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו שאין לו אלא דמיהן ואין זה נראה שלא נאמר אלא במי שמצוה עליו בכך מצד גופו אבל מכל מקום אין אדם מצווה להוציא את שלו לצורך אחרים להציל עצמן וממונן שמא אף הוא יצטרך להם ונמצא קרח ועוד שהרי דברים אלו תלויים הם בדין אונאה שהסמנין כשאר מיני סחורות הן ואף הם כתבו שאם היה רופא ומתיקר מצד גופו יראה שאינו בדין זה שחכמתו מכר לו והיא שוה כמה ואף בזו יש לחוש שחייב הוא להצילו ויש לפקפק שלא ליתן אלא כפי הראוי לו:

אע"פ שחליצה מוטעית כשרה כמו שביארנו גט מוטעה מיהא פסול ולענין עשוי מיהא שניהם שוין שכל שעישוהו לחלוץ או ליתן גט אם כפוהו עד שיאמר רוצה אני הרי זה גט כשר וחליצה כשרה ואם לא אמר רוצה אני פסול וכמו שאמרו לענין קרבן יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול על כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכפיה זו כבר ביארנו באחרון של גיטין שבגט דוקא כשאנסוהו ישראל ומן הדין הן שאנסוהו על ידי עצמן הן שאנסוהו על ידי גוים אבל אם אנסוהו גוים כדין או ישראל שלא כדין הרי זה גט פסול וגוים שלא כדין אינו גט כלל אפילו אמר רוצה אני ומכל מקום בחליצה כל שאנסוהו ישראל כדין כשרה ושלא כדין כגון שטעו פסולה ובגוים כדין כשרה כישראל ובשלא כדין אינה חליצה והמוסר בה מודעא וחלץ חליצתו פסולה ולפיכך ראוי לדיינין שיאמרו לו לבטל כל מודעא על הדרך שביארנו בגט:

כשהיבמה באה לבית דין לחלוץ אין בית דין נזקקין לחלוץ לה אלא אם כן מכירין אותה ואת יבמה או יתברר להם שזה הוא אחי המת ושהיא זקוקתו שאם תאמר תחלוץ ולכשתבא לכתוב לה גט חליצה לראיה שהותרה לינשא לא יכתבו לה עד שיתברר להם שמא משנחלצה בפניהם תביא עדים בבית דין אחר שנחלצה בבית דין פלוני ויכתבו לה גט חליצה שתהא בידה לראיה להיתר נשואין אע"פ שאין מכירין שאין מדקדקין אחר מה שנעשה בבית דין אחר וכמו שאמרו בי דינא בתר בי דינא לא דייקי וסומכין על מה שסבורים שנתברר לראשונים וכותבין בה שהוברר להם שאחי המת הוא ונמצא שלא נתברר לא לבית דין ראשון ולא לבית דין שני וזהו שאמרו בקצת גירסאות חוששין לבית דין טועים כלומר שיהא בית דין שני טועה לסמוך על הראשונים אבל עכשו הואיל ואין בית דין חולצין עד שיכירו כותבין בית דין שני אע"פ שאין מכירין וכותבין שנתברר להם שאחי המת מצד אביו הוא:

אף לענין קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בפני שנים אין אותם השנים רשאים ליזקק במיאונה עד שיכירוה וזו מיהא אין צורך בהכרת בעלה שהרי יכולה היא למאן אפילו שלא בפניו והרי יכולה למאן בו בכל מקום שהוא ומה לה לשקר אלא אין קפידא אלא בהכרת הקטנה שמא אביה קדשה ומחזקת עצמה באחרת ויכתבו לה הם גט מיאון ותנשא בו או שתביא עדים בפני עדים אחרים שמיאנה בפני פלוני ופלוני וכותבין לה דעדים בתר עדים נמי לא דייקי שאלו היה הגט צריך בית דין היינו אומרין דבי דינא בתר סהדי דייקי אבל עכשו שאין המיאון צריך בית דין ולא גט מיאון צריך בית דין אף עדים בתר עדים לא דייקי ומאחר שכן אין נזקקין למיאון אלא כשיכירוה ומתוך כך כל שהביאה עדים שמיאנה בפני פלוני ופלוני הרי אלו כותבין לה גט מיאון ובירור זה יש אומרין דוקא בעדים ויש אומרין אפילו מפי אשה ומפי קרוב וכבר ביררנוה בפרק החולץ ויש גורסין כאן ולא חיישינן לבית דין טועין כלומר אין חוששין שיטעו הראשונים ליזקק לחליצה בלא היכר וגדולי המחברים כתבו שאף במיאון צריך שיכירו היא ובעלה ואין הדברים נראין:

ויש שואלים בשמועה זו ולמה אמרו שלא לחלוץ ולכתוב ולהתיר אף בלא היכר והרי בקדושין ס"ג ב' אמרו קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתי נאמן ליתן גט ומפני שאין אדם חוטא ולא לו ואף בזו יהא החולץ נאמן ואינה קושיא שבזו של קדושין אין לחוש לכלום שאף הם חוששין שמא יבא אחר ויביא עדים שהוא קדשה אבל זו שבכאן הרי זה מערים לומר שהוא יבמה כדי שתפטר וישאנה במקום אחר ואם יבא יבם תעיז ותאמר שממנו נחלצה או מיבם אחר שהיה אחיו גם כן וכבר תירצנוה בפנים אחרים בפרק יש נוחלין קל"ח ב':