מאירי על יבמות רב

הסומין כמו שפסולים בהושבת סנהדרין על הדרך שביארנו במקומו כך פסולים לענין חליצה מפני שהדיינין צריכין שיראו הרוק היוצא מפי היבמה משעה שיוצא מפיה דכתיב לעיני הזקנים וירקה בפניו אבל סומא באחת מעיניו כשר שהרי אף בסנהדרין כשר לדיני ממונות ושאר מומין אע"פ שפוסלין בסנהדרין מדתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקים בצדק כך מנוקין מכל מום בחליצה מיהא כשרים:

בית דין של גרים פסול בחליצה ואפילו היה אחד מן השלשה לבד גר החליצה פסולה ואפילו היתה אמו מישראל:

כשהיבם והיבמה באין לפני בית דין הם בעצמם קוראין לו שכך דרשו וקראו לו הן ולא שלוחן ומשיאין לו עצה ההוגנת לו אם באו ליבם והיה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך ואם באו לחלוץ וראויים ליבם משיאין אותו עצה ליבם אם שומעין להם מוטב ואם לאו עושין להם כראוי לפי מה שירצו אם ליבום אם לחליצה:

אע"פ שביארנו שהחליצה בשלשה המיאון מיהא דיו בשנים שאינו צריך בית דין אלא שני עדים שתאמר בפניהם איני רוצה בפלוני שקדשוני לו אמי ואחי ואם כן מה שאמרו בפרק שני של מסכתא זו בחכם שחלצה או מיאנה זו בפניו שיכול לנשאה מפני שהם בית דין ואין כאן חשד לענין מיאון אין הלכה כן שיהא צריך בית דין אלא דיו בשנים ולענין חשד אף שנים כשלשה שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד כמו שביארנו שם:

סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור בשלשה מומחין שבסנהדרי גדולה ועריפת עגלה ר"ל מדידת העיר הקרובה שנאמר בה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו גו' בחמשה ויש פוסקין ששניהם בחמשה וכן יש פוסקים ששניהם בשלשה כמו שביארנו בראשון של סנהדרין:

בענין חליצה צריכין הדיינין שיהו קובעים מקום לשם כך ר"ל שיאמרו נלך למקום פלוני לעשות חליצה זו או שיעשו מעשה בכך ר"ל שילכו במקום אחד לכונת כך דכתיב השערה שמשמעו מקום המזומן ולמעט שאם הם שם במקרה ובאו לפניהם אין רשאין לחלוץ עד שיזמינו אותו מקום לכך ודבר זה אין כונתו אלא לפרסום הדבר לפיכך אם נעשה בלא קביעות מקום חליצתן כשרה ופרסומין אלו יש אומרין שהם להודיע חליצתה שלא יטעו בה כהנים ויש אומרים להודיע שנפטרה מיבמה שיזדמנו לה קופצים:

אע"פ שביארנו שעיקר הענין בשלשה ואין צורך לחמשה אלא לפרסום הענין מכל מקום כל שנצטרפו שנים עם השלשה למלא סכום החמשה צריך שיהו כענין השלשה ולמעט את הגרים ויש אומרין שכך הדין אם נצטרפו שם בתורת בית דין יותר מחמשה שכלם צריכים להיות כענין השלשה:

כל שהוא צורבא מדרבנן אע"פ שאין מוציאין ממון על פיו רשאי הדיין להורע כחו של תובע אף בשטר על פיו כגון שאם היה בשטר נאמנות וצורבא מרבנן מעיד שנפרע שלא יגבהו אלא בשבועה או שלא יזקק להגבותו כלל לפי מה שעיניו רואות ומכל מקום עכשו כתבו גאוני ספרד שאין לו לדיין להיות סומך בענין זה אלא בראיה ברורה שאין כל הדיינין בקיאין כל צרכם ואין ראוי להתיר הרצועה לכל דיין ודיין לומר מוחזקני בזה שהוא נאמן ויפה כתבו: