מאירי על יבמות קעט
Meiri on Yevamos 179 (Meiri on Yevamot 179) · מאירי על יבמות · free full Hebrew text
Open in the reader →תרומה טמאה אינה ראויה אלא להסקה ולא לאכילה אף בימי טומאתו של כהן אבל חולין טמאין ראויים אף לכהן בימי טומאתו מעתה מי שאכל תרומה טמאה משלם חולין אפילו טמאים ולא כפי מדה אלא דמי עצים כפי מה ששוים להסקה ואם אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורים ואם שלם חולין טמאים אחד שוגג כגון שהיה סבור שטהורים הם ואחד מזיד תשלומיו תשלומין והוה ליה ממון כהן ומקדש בהן את האשה ויחזור וישלם חולין טהורין ולמדת ששוגג ומזיד האמור בשמועה זו פירושו על התשלומין אבל האכילה בשוגג היתה שאם במזיד ובזר אין כאן תשלומין שהרי לוקה הוא עליה ואין אדם לוקה ומשלם אלא שבלא התרו בו משלם את הקרן כמו שיתבאר במקומו כתובות ל"ב ב':
דם הקרבן שניטמא וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה לכפרת בעלים ר"ל שנתכפרו לפי שהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שניטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור ואם כן בדין היה שאף בשר שניטמא אפילו במזיד יהא נאכל אחר שנזרק הדם שהרי הציץ מרצה עליו אלא שחכמים גזרו בניטמא במזיד שלא יהא נאכל ושמא תאמר היאך עקרו חכמים שלא לאכול הבשר והרי היא מצות עשה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים שב ואל תעשה שאני כמו שביארנו וגירסת הספרים המדוייקים סוף סוף קא מיעקרא בשר מאכילה וכתיב ואכלו אותם גו' ומכל מקום יש גורסין סוף סוף קא מיעקרא בשר מאכילה וכיון דבשר לא מיתאכיל כפרה לבעלים מהיכא והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין כו' ומשמע שכל שאין הכהנים אוכלים אין בעלים מתכפרים ומתרץ שב ואל תעשה שאני כלומר וכל שניטמא הבשר יש בו ביד חכמים לפסול אכילתו ואין כפרת הבעלים נמנעת בכך שלא נאמר אלא בשאיפשר לבשר שיאכל: