מאירי על יבמות קעח

כבר ביארנו במשנתנו שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אלא באחד משלשה דרכים או בשב ואל תעשה או באפקורי ממונא או הוראת שעה דרך סייג וגדר ומכל מקום כל ענין שבאישות אינן עוקרין אלא שכל המקדש על דעת חכמים מקדש ויש להם רשות להפקיע:

וכבר ידעת שהבעל יורש את אשתו מדברי סופרים אלא שסמכוה מן התורה ולא עוד אלא שיש אומרין בו שהוא מן התורה ומאימתי הוא יורשה משתצא מרשות אביה אע"פ שלא נכנסה לחופה כגון שמסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או שמסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחי בעלה ומכל מקום קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ירושתה מדברי סופרים לדברי הכל בלא סמך תורה כלל ואינו יורשה אלא משתכנס לחופה ואף זו דוקא בקטנה הצריכה מיאון אבל קטנה שאינה צריכה למאן אין כאן אישות כלל ואין כאן ירושה הא בצריכה מיאון בעלה יורשה ואע"פ שמן התורה אביה ראוי לירש הפקר בית דין הפקר אבל מה שאמרו מיטמא לה אע"פ שמן התורה אינה אשתו והרי יש כאן עקירת דבר מן התורה אין זה אלא מפני שהיא כמת מצוה וכמו שאמרו כיון דלא ירית לה ר"ל אביה קריא ולא עני לה היא כלומר שאפילו היא עצמה צווחת מי יקברנה אינה מוצאה שהרי הקרובים אומרים בעל יורש ואנו קוברים ואינו דומה לאדם שיש לו יורש קטן שבזו אין הקרובים מערערים על ירושתו אחר שראויה לו וקוברים אבל זו שנחלתה ראויה להם וחוזרת לבעלה אינם קוברים ונמצאה כמת מצוה שאין לו קוברין שהכל מטילין קבורתה עליו ולאו של טומאתו נדחית מפני כבוד הבריות ומכאן נראה שזה שאמרו אי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה פירושו על החולה עצמו שקורא וצווח מי יקברנו ואין לו יורש שיעננו וכל שהוא בדרך זה כהן רשאי ליטמא אע"פ שאיפשר באחרים ומכל מקום בתלמוד המערב שבמסכת נזיר פירשו בה כל שהכהן קורא לאחרים שיקברוהו ואינו מוצא הא כל שמוצא מי שיטפל בו אסור וכן הדברים נראין שלא הותרה אלא מפני כבוד הבריות ואף זו שבכאן יש לפרשה כן ומה שאמר קריא ולא ענו לה היא פירושו אם אתה אומר שלא יטמא לה בעל אפילו היא צווחת בכך אינה מוצאה וכל שכן לאחר מיתה שאין הכהן מוצא מי יטמא לה שהרי הבעל אינו קורא ולא קובר שסומך הוא על הקרובים וקרובים אין משגיחין עליה שיהא נכרי יורש והם קוברים וכל שכן שאר בני אדם שסומכין על הקרובים ועל היורש ואם כן לאו אקורא ואחרים עונין אותו קאי אלא מילתא יתירתא קאמר דאפילו היא גופה צוחה ליכא דמשגח בה ויש גורסין קרי ולא ענו לה הוא ופירשו בה קרי בעל וליכא דמשגח ביה שאין אחרים נזקקין לה ומתוך כך הטילוה עליו אף בשאיפשר באחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת וכבר כתבנו למעלה שלא הוצרכנו לומר כן אלא באשתו קטנה שאינו יורש מן הדין והויא לה כמת מצוה וקובר ואינו צריך לשכור אבל אשתו פסולה ואחותו בעולה אע"פ שיורשן אינו מיטמא להן אלא שוכר וקובר וכן מה שאמרו שאוכלת בגינו בתרומה אע"פ שמן התורה אין הנשואין כלום פירושו בתרומה דרבנן ולמדת שאשה דעלמא אין דין טומאת הבעל בה מדין מת מצוה אלא משום דרחמנא שרייה בהכי וגדולי המחברים כתבו הטעם בכלן משום מת מצוה ולא נראו הדברים:

ממה שכתבנו למדת ששמועה זו בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאם השיאה אביה נשואין גמורין הם ואע"פ שאמרו בה דמדאוריתא אבוה ירית לה דמשמע דבדאית לה אב עסקינן פירושו יורשי אביה אי נמי ביש לה אב וכגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כגון שהשיאה האב כבר ונתארמלה או נתגרשה ואחר כך נשאת: