מאירי על יבמות קסה

כבר ביארנו במשנה שחזר בו ר' יוסי ממה שאמר במשנתנו שהוא זכר מעליא וחזר לומר בריא בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם זכר אם נקבה ופסקנו שם כחזרתו ומה שאמרו כאן אמרי בי רב הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס פירושו כר' יוסי דבריתא וכדקאמר רב גופיה ליתה למתניתין מקמי בריתא ואע"פ שאמרו בסנהדרין י"ז ב' אמרי בי רב היינו רב הונא וחזינן לרב הונא דקאמר חייבין עליו סקילה משני מקומות אלמא זכר מעליא הוא התם משום ריבויא דקרא הוא דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זהו דבר שיש לו שני משכבות זה אנדרוגינוס וכן אתה אומר לגדולי המחברים שפסקו כר' יוסי דבריתא ועם זה פסקו כר' אליעזר שחייבין עליו סקילה כזכר עד שרבים מתמיהים עליהם היאך יתקיימו שתיהן ואם אתה מספקו בנקבה היאך אתה סוקל על ידו אלא שאיפשר לומר כמו שכתבנו שאף ר' אליעזר סובר בריא בפני עצמה היא אלא שמגזרת הכתוב חייבין עליו סקילה דכתיב משכבי אי זהו זכר כו' זה אנדרוגינוס וקרייה רחמנא זכר ומיהו דוקא במקום זכרותו וזהו שפסקו שאינו נושא לכתחלה שהרי אף כשנשא דנוהו בספק קדושין וגדולי הרבנים פסקו כר' יוסי דמתניתין ואין הדברים נראין:

ולמדת מכל מקום שזה שאמרו בריה בפני עצמה היא פירושו ספק זכר ספק נקבה וכמו שאמרו ולא הכריעו בה אם זכר אם נקבה ואין הכונה לומר בריא בפני עצמה היא ואין לה דין זכר ולא דין נקבה אלא ספיקא הוי וכן כתבוה בתוספות וראיה להם במסכת נדה פרק המפלת שאמרו שם טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או שראו אודם אין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה ראו אודם ולובן כאחת אין חייבין על ביאת מקדש דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי ונקבה ודאית אבל שורפין עליהם את התרומה דאי זכר טמא משום לובן ואי נקבה טמא משום אודם ואלו הייתי אומר שאינו לא זכר ולא נקבה לא היינו שורפין עליו את התרומה וכן כתבו בכוי שאמרו בריא בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם חיה אם בהמה שהוא ספק חיה ספק בהמה שהרי אמרו חולין פ"ד ב' אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ואם בריא בפני עצמה היא ולא חיה ולא בהמה אף בחול אינו בר כסוי כלל ומקצת גדולי הדורות מוחין בפירושם לומר דכל דאיתמר בריא בפני עצמה היא לאו ספיקא הוא אדרבה לאפוקי מספיקא איתמר וכמו שאמרו באחרון של יומא ע"ד א' כל חלב לרבות כוי והקשו בה מאי קסבר אי ספיקא הוא איצטריך קרא לאתויי ספיקא אלא בריא בפני עצמה היא כלומר שאינו לא חיה ולא בהמה וכן אמרוה בדם הכוי מכל דם במסכת כריתות כ"א א' וכן בטומטום בראשון של חגיגה ד' א' וההיא דלובן ואודם משום טומטום איתמר ואנדרוגינוס דנקט אשגר לישן הוא וזו של כסוי מכל מקום טעמא משום דעל כל פנים נותנין לו לענין כסוי או דין חיה או דין בהמה:

כבר ביארנו במקומו מו"ק ג' ב' שהשביעית יש לה תוספת לפניה שלשים יום מעתה אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית אלא אם כן נקלטה הנטיעה או ההברכה או ההרכבה שלשים יום קודם ראש השנה כדי שיהו שלשים יום משנקלטה הנטיעה עד השביעית שיהו אותם שלשים עולין בשנה עד שלא תהא אותה נטיעה נידונת בנטיעה של שנה שביעית ושיעור הקליטה שתי שבתות שהם ארבעה עשר יום ונמצא שצריך שיעשה מעשה זה בששה עשר באב וכל שבפחות מכן נעקר וכבר כתבנוה בראשון של ראש השנה ולגאוני ספרד ראיתי שלא נאמר שתי שבתות ושלשים אלא להרכבה שהיא נטועה ועומדת וקלה ליקלט אבל לנטיעה ולהברכה צריך שלשים ושלשים ודברים מחודשים הם:

כבר ידעת שכל שהאשה רואה שלשה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה נעשית זבה גדולה להטעינה שבעה נקיים ומכל מקום כל שמקשה לילד ורואה מחמת קישויה אע"פ שראת שלשה ימים רצופים בתוך י"א יום אין ראיות אלו עושות אותה זבה דכתיב כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואין זו קרויה יולדת בזוב אלא טמאה לידה כיולדת גרידתא וכמה יהא קישויה קודם לידה שנחזיקנה בקשוי שמחמת לידה שתי שבתות קודם הלידה כמו שיתבאר במקומו נדה ל"ו ב':

המסכך גפנו על תבואתו של חברו נתקדשה גפנו ולא נתקדשה התבואה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן אם סכך גפן חברו על תבואת עצמו נתקדשה התבואה ולא נתקדשה הגפן ואם סכך גפן חברו על תבואת חברו לא קדש כלל ולגאוני ספרד ראיתי שפסקו בה שקידש וממה שאמרו ב"ב ב' א' מחיצת הכרם שנפרצה אומרין לה גדור נתיאש הימנה ולא גדרה קדש וחייב באחריותו ומכל מקום אנו מפרשים אותה דוקא במחיצת הכרם שנפרצה שכבר נטע או זרע ברשות מצד הגדר שהיה בנתים וכשנתיאש ולא גדרה קידש וחייב באחריותו מכח דינא דגרמי כמו שביארנו בראשון של בתרא ובתשיעי של קמא ק' ב' הא כל שנוטע או זורע באיסור אינו מקדש וכן עיקר: