מאירי על יבמות קל

כבר ביארנו ששיעור שהזכרנו בעשר שנים אם הפילה בתוך עשר מונין משעה שהפילה אמר הוא שהפילה והיא אומרת שלא הפילה מהימנינן לה וכופין אותו שלא ליבטל ואין אומרין שמא עיניה נתנה באחר שהרי אין היא באה להתגרש מתחלה שאלו הפילה נוח לה לומר כן משמכנסת עצמה בחזקת עקרה ומכל מקום אם היא שותקת מהימנינן ליה ואין כופין אותו להוציא או לישא אחרת:

כשם שבשהא עשר ולא ילדה כופין אותו להוציא כך אם ראינוה מוחזקת להפיל ושאינה יולדת ולד של קיימא כופין אותו להוציא ויראה דוקא כל ששהת עשר בדרך זה ומכל מקום אין מוציאין אותה אף לסוף עשר בהפילה אלא אם כן הוחזקה בהפלה שלשה פעמים ואף בזו כשיוציא יתן כתובה כל שבראשון ושני הא אם לא הוחזקה אלא לאחד או לשנים מונין עשר משעה שהפילה האחרון ואם הוא אומר שנים הפילה והיא אומרת שלש היא נאמנת ויוציא ויתן כתובה שאין רצונה להחזיק עצמה במפלת דרך טענת שקר ואף בזו דוקא כל שאין היא באה מתחלה להתגרש אלא שאנו באין לכופו דרך תוכחת והודעת קיום מצות פריה ורביה אבל כל שהיא באה להתגרש שאע"פ שאינה מצווית על פריה ורביה לקצת סבות מיהא יכולה היא לומר כן כמו שהתבאר חוששין שמא עיניה נתנה באחר וכן כתבוה רוב מפרשים ומכל מקום בשאלתות פירשוה בפרשת תולדות יצחק שכל שהוחזקה לנפלים אין צורך לשהיית עשר אלא מוציא מיד ובכתובה:

מוחזקת לנפלים אף כשנשאת לשלישי יוצאה בכתובה כל שלא הפילה תחתיו שהרי לא הקפיד אלא על הנפלים וכל שלא הפילה תחתיו אע"פ שלא ילדה אינה מפסדת כתובתה וכן כתבוה גדולי הדורות לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם:

אע"פ שאמרו הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים דוקא בשיודע שהוא מקבל או בסתם ר"ל שאינו יודע אם יקבל אם לאו אבל כל שיודע בו שאינו מקבל אינו חייב בכך אדרבה מוזהר הוא שלא להשליך פניניו לפניו או לפניהם והוא שאמרו כשם שאדם מצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך:

מותר לשנות בדברי שלום שנאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא כו' ויש אומרים מצוה שהרי נצטוה שמואל עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה' ואע"פ שכך עשה מכל מקום עיקר הליכתו למשוח לדוד היתה והוא אמר שעיקר ביאתו לזבוח לה' והרי מצינו שהקב"ה שינה בדברי שלום שנאמר ואני זקנתי ובאמת שכך היה שהרי אמרה אחרי בלותי אלא שאצל השם נקרא שנוי על שלא ספר את הכל:

אע"פ שאין האשה מצווית על פריה ורביה אם באה מחמת טענה כגון שאין לה בנים וטוענת שהיא צריכה בזקנותה לבנים שיכלכלו את שיבתה או שישתדלו בצרכי קבורתה שומעין לה וכל שטוענת שאינו יורה כחץ או שאינו יכול לשמש עמה נאמנת וכופין אותו להוציא ויש מפרשין אף בתוך עשר ובכתובה אלא שאינו נותן לה תוספת ויש מפרשין דוקא לאחר עשר שנים ובכתובה ויש אומרין דוקא לאחר עשר שנים ושלא בכתובה כמו שביארנו למעלה ולדעת ראשון קשה לפרש שהרי יש לחוש לנתינת עין אלא שיש מפרשין אותה דוקא כשנתברר שאינו ראוי להוליד ושהיא לא הכירה בו ומאחר שכן אין חוששין לנתינת עין וגדולי המחברים כתבוה כדעת אמצעית וההיא דנדרים ר"ל יעשו דרך בקשה פירשוה בתוך עשר:

מה שכתבנו שאין לה תוספת הוא משום דאדעתא דלא למיקם קמיה לא כתב לה ואע"פ שבממאנת ושניה ואילונית יש להן תוספת טעם הדברים בממאנת כדקתני בהדיא דאיהו קא ידע דאפשר לה למיהדר והרי הוא כמקבל עליו כן ואילונית הואיל ואנן הוא דמפקינן לה אית לה אבל הכא דאיהי קא בעיא למיפק לא: