מאירי על יבמות קכז

כבר ביארנו במשנתנו שכל שנשא אשה ושהא עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות הימנה והקשו בה למטה ודילמא איהי היא דלא זכיא כלומר ויוציאנה בלא כתובה ותירץ דאיהי כיון דלא מיפקדא לא מיענשא בהכי ולענין ביאור למדת שאלו היינו סוברים דאיהי מיפקדא היתה יוצאת בלא כתובה ומתוך כך הקשו בו רבים ממה שנאמר בסוף הפרק ס"ה ב' ואי לא מיפקדא כתובה מאי עבידתה ופירושה דבדאית ליה בני עסקינן דאי לית ליה פשיטא היינו מתניתין אלא אפילו יש לו בנים מאשה אחרת שאין כאן כפייה מצדו אלא מצדה ובא ללמוד ממנה דאיהי מיפקדא דאי לא מיפקדא כיון דאית ליה בני אמאי כייפינן ליה אלא דמיפקדא ואפילו הכי יוציא ויתן כתובה וכל שכן היכא דלא זכו תרויהו ומתוך כך פירשו גדולי המפרשים דהכא לאו למימרא דאי איהי מיפקדא לית לה כתובה אלא אלישנא בעלמא קא פריך כלומר אמאי דקאמרינן שמא לא זכה ליבנות הימנה כו' ולאו למימרא דאי איהי לא זכאי ומיפקדא דלא ליתיב לה כתובה ויש מתרצים דודאי לענין כתובה איתמרא וההיא דלקמן מיירי בדהוי איהו עקור דתלינן בדידיה ולא בדידה ואי מיפקדא אית לה כתובה אע"ג דאיהי היא דכפיא ליה לאפוקה הואיל ומיפקדא אבל זו שבכאן אינו עקור ואי איהי מיפקדא ובעיא לאכפוייה הוה לן למימר דלית לה כתובה:

זה שביארנו שאם נשא אשה ושהא עמה עשר שנים שיוציא ויתן כתובה רמזוה מאברהם דכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כמו שביארנו במשנה ס"א ב' ולמדו ממנה בכאן שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין ויש לך לדון ואם כן בחוצה לארץ נתבטל דין זה לגמרי והלא מצות פריה ורביה אינה מצוה התלויה בארץ יש מפרשים שבחוצה לארץ אין כופין בכך אלא שאם רצה מוציא ולעיקר הענין לא אמרו כופין בזו מן הדין אלא שהוא מצוה עליו ומודיעין אותו וכופין אותו דרך תוכחת ודרך הודעת צורך קיום מצוה אלא שרוב מפרשים פירשוה בכפיה גמורה כדאיתה בפרק המדיר ע"ז א' ויש מפרשים שלא נאמר שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין אלא באברהם שהיה עקור ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ וכמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושי התורה שלהם אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מפני שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ומשבא לשם זכה ליבנות בהבטחת השם שאמר לו לך לך גו' ואעשך גו' שהא עשר שנים ולסוף עשר נשא את הגר הא שאר בני אדם אין בהם חלוק לענין זה בין ישיבת הארץ לחוצה לה ואף לשון הסוגיא מוכיח כן דקאמר עולה לו ר"ל לאברהם וכן שאמר לפיכך אם חלה וכו' כלומר כשם שמצינו באברהם שימי ישיבת חוצה לארץ אחר שלא היה ראוי שם לבנים לא עלו לו עד שבא לארץ והגיע זמן הבטחתו כך בשאר בני אדם אין ימים שאין ראויין לפקידה עולין להם וגדולי המפרשים כתבו שאף בשאר בני אדם כל שרגיל לישב בארץ והלך ועמד לו עם אשתו בחוצה לארץ וחזר לו לארץ אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו וכן היה ענין אברהם שאחר מראות בין הבתרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתה בסדר עולם וכשחזר שניה לארץ היה בן שבעים וחמש כדכתיב ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן ומשם עד שנשא את הגר עשר שנים דכתיב ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל הא כל מי שכל ישיבתו בחוצה לארץ דנין אותו גם כן בעשר ויש מפרשים שאף מי שלא היה רגיל לישב בארץ כל שיצא לו מכל מקום מחוצה לארץ לדור לו בארץ אין מונין לו אלא משעה שנכנס לדור בארץ הא מכל מקום מי שכל ישיבתו בחוצה לארץ דנין אותו בעשר:

אף עשר שנים אלו אין דנין בהם אלא אם כן היו כלם ראויים לפקידה הא אם היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך בעלה למדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורין אין עולין לו מן המנין ואפילו היו שניהם חבושים בבית אסורין אחד הואיל ומכל מקום אין דרך לשמש בבית האסורין וללמדנו כך נקט ליה לישנא דשניהם חבושים:

לעולם אל יתיאש אדם מן התפלה שאין הפרגוד ננעל בפניה דרך הערה אמרו ויעתר לו ה' למה נמשלה תפלה לעתר מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות הה"ד ויעתר לו ה' וכן אמרו שרה אמנו אילונית היתה שנאמר אין לה ולד אפילו בית ולד לא היה לה ואעפ"כ נשתנה הטבע וילדה לה: