מאירי על יבמות קי

וכן כל שקונין בביאה קונין בהעראה כגון יבם ביבמתו או בעל באשתו וכמו שאמרו כאן אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה כתיב בחייבי כריתות אשר יקח את אחותו ובאשה לבעלה כי יקח איש אשה מה להלן בהעראה אף כאן בהעראה ואם תאמר והלא בראשון של קדושין י' א' שאלו אם תחלת ביאה קונה או סוף ביאה והעלו בה שכל הבועל דעתו על גמר ביאה אלמא תחלת ביאה אינה קונה פירשוה גדולי הפוסקים דההיא בביאה דאירוסין דאכתי לא הוה ליה קנין בגוה והשתא הוא דבעי למיקני וזו שבכאן שכבר נתקדשה לו אלא שלא כנסה ועכשו קונה לה בהעראה ליורשה וליטמא לה ולכל ענין של נשואין ואם תאמר היכי יליף לה מגזירה שוה דקיחה קיחה ומקיחה דקדושין איפשר דלא יליף לה אלא מקיחה דמוציא שם רע דכתיב בה ובא אליה ושנאה וההיא ודאי ביאה דלאחר קדושין היא אי נמי מדכתיב אשר אירס אשה ולא לקחה ויש מתרצים אותה בפנים אחרים וכבר ביארנום בראשון של קדושין:

אף באשת איש נאמר לשון שכבת זרע דכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע וזו ודאי העראה מחייבת בה שהרי כל העריות הוקשו זו לזו ולא נאמר בה לשון שכבת זרע אלא מלמד שהמשמש באבר מת ר"ל בלא קשוי האבר אפילו בגמר ביאה אין בו חיוב כלל לא למיתה ולא לכרת ולא למלקות שאינה ביאה כלל אלא שמכל מקום פוסלת מן התרומה וכן מכין אותם מכת מרדות וכן הבא על הערוה לאחר מיתתה פטור:

אף בסוטה נאמר בה לשון שכבת זרע כדכתיב ושכב איש אותה שכבת זרע ללמד שאם קנא לה דרך איברים כלומר אל תסתתרי עם פלוני לנאף עמו דרך איברים אין זה קנוי ולא נאסרה עליו בעידי סתירה אבל אם קנא לה סתם או שקנא להעראה או לשלא כדרכה הרי זה קנוי:

העראה זו שכתבנו שהיא נדונת כביאה גמורה פירושו הכנסת העטרה וכל שלא הכניס את כל העטרה נשיקה בעלמא היא ופטור ובשפחה חרופה שלא חייבנו בה אלא בגמר ביאה פירושו בהוצאת זרע והוא הנקרא כאן מירוק גיד: